‏הצגת רשומות עם תוויות תבניות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תבניות. הצג את כל הרשומות

9.9.2017

אני לא תבנית

נכנסתי למשרד מפואר לריאיון עבודה. מעבר לשולחן ישב גבר קשוח, חמור סבר. הוא הביט בי מבט חטוף ומיהר לפנות אל המחשב, שהיה מונח בפינת השולחן.

ֵׁם" הוא אמר בקול רם והקליד בו זמנית, לפי תנועת אצבעותיו על המקלדת הבחנתי שהוא מוסיף גם נקודתיים, שמחכות לתשובתי.
"שרית יעקב" השבתי.
הוא הקליד את שמי, לא הביט בי והמשיך לשאול ללא נימת שאלה בקולו: "מצב משפחתי."
התחלתי לנוע בחוסר נוחות בכיסא: "אני חיה בזוגיות, אבל איננו נשואים."
הוא הפסיק להקליד, אצבעותיו נותרו קפואות באוויר, כמונחות על מדף בלתי נראה מעל המקלדת. לאחר רגע קצר שנמשך כנצח הן צנחו שוב אל המקלדת, אצבע אחת לוחצת בחוזקה, שוב ושוב, על מקש ה-backspace כדי למחוק את השאלה שנשאלה. ואז שוב הייתה דממה.
"ילדים?" נדמה לי שהפעם הוא הציב סימן שאלה בסוף המילה.
"יש, אבל לא שלי..." השבתי ונרתעתי מעט לאחור, כחוששת מתגובתו.
"היכן עבדת לפני כן?"
"אני עצמאית" השבתי. הוא שוב הפסיק להקליד, הפנה אליי את מבטו ושאל בכעס: "לכל השאלות אין לך תשובה?"
אלא שאני ידעתי – דווקא יש לי.

כך אני יושבת ליד מחשב

הסיפור שהבאתי כאן הוא דוגמה קיצונית מעט, אך הוא אינו נדיר. סצנות דומות חוזרות על עצמן שוב ושוב. אחת לכמה שנים, לדוגמה, כשאני מגיעה מסיבה כלשהי לאחות בקופת החולים היא מבקשת לנצל את ההזדמנות כדי לעדכן פרטים. ושוב מגיעה סדרת השאלות, ושוב היא לא יודעת מה לרשום, ורק על שאלה אחת אני משיבה במילה אחת: "את מעשנת?" – "לא".

האחות מחייכת: "סוף סוף יש לך תשובה ברורה" ואני יוצאת משם, נרתעת מהשאלות, אך מרוצה מעצמי: אני לא תבנית; אם אתם רוצים להגדיר אותי תצטרכו להתאמץ יותר.

מושג שמייצג אותי אולי יותר מכל תבנית; אקדיש לו רשימה מיוחדת

לא מכבר כתבתי במחברתי:
עבודתי מגדירה אותי וגם לא.
היא מגדירה אותי בזכות הבחירות שעשיתי בחיי שהביאו אותי אליה.
היא מגדירה אותי בזכות הדברים שהיא מאפשרת לי לעשות ובזכות הדרך שהיא מאפשרת זאת.
אך אני אינני תפקידי או תוארי, וכשמבקשים ממני לספר על עצמי אני מספרת על כך שאני אוהבת לכתוב, שאני אוהבת שקט, שאני מנסה לחיות לאט, וכאלה. ורק אחר כך, לפעמים, אני מספרת גם על עבודתי הנהדרת – לא, לא זאת שאליה התראיינתי בתחילת הרשימה J אלא עבודה אחרת, שיודעת לצאת מחוץ לתבנית.


קריאה נוספת
!    חלום השקיות – פרק מהספר שלי, באדיבודהא, על אחד החלומות המשמעותיים בחיי.
!    גופנים של החיים – אחת הרשימות המשמעותיות שלי, בעיניי.




16.4.2013

גופנים של החיים












כתיבה בכתב יד מניעה את הגלגלים הפנימיים, מוציאה מעצמי משהו שהוא רק שלי, מושכת אותו כבחוט נסתר אל אוויר העולם, אל דף הנייר. כתב היד הוא כטביעת אצבע ייחודית, אין עוד כתב זהה בדיוק לכתב שלי, כמו שאין עוד אדם בדיוק כמותי; ומי שיודע לקרוא בו מעבר למילים, יכול לזהות דרכו גם את נשמתי. כשאנחנו מקלידים מילים באמצעות מעבד תמלילים, גם אם המילים הן שלנו, אנו נעזרים בתבניות-כתב שמישהו אחר הכין, וגם אם יש עשרות גופנים, הם עדיין לא "אנחנו". כתיבה במחשב מייצרת כתב זהה.  

הטכנולוגיה שרצה קדימה, בדומה לכתב, מביאה לפתחנו תבניות מוכנות רבות – רק לבחור – שמחליפות יכולות פנימיות שייחודיות רק לנו. אפילו הדמיון – עולם פנימי עמוק שרק אנחנו מודעים לו – הולך ודוהה אל מול התמונות המוכנות שמגיעות מהטלוויזיה לדוגמה. אבל העצמי הפנימי דורש שישתמשו בו! כמו יכולת ואף ידע – כשלא עושים בהם שימוש הם הולכים ונחלשים עד שנעלמים, כך גם העצמי שלנו, שאם לא נעשה בו שימוש הוא ילך וייחלש, עד שיאלם ויעלם ויתעורר יום אחד וישאל: "רגע, מי אני בכלל?" 

אין מנוס, כך נראה, מהתחברות כזו או אחרת לכלים החדשים שמוצעים לנו, וברור שיש בצדם גם יתרונות רבים, אבל חשוב לזכור: ככל שנשתמש יותר ויותר בתבניות מוכנות ופחות ופחות בעצמנו – כך נתחבר לעצמנו פחות ופחות, ובתהליך אטי וכמעט לא מורגש נאבד את עצמנו ונחטא לייעודנו בעולם. אנחנו צריכים להתעקש להוציא משהו משל עצמנו, ייחודי רק לנו, להמשיך להשתמש ב"אני". הכתיבה בכתב יד, וזו רק דרך אחת, מניעה את ה"אני", מעירה אותו, לא מאפשרת לו להירדם.

* * * * * * * * * * * * 

כתב היד הוא נושא מהותי, אך הוא גם משל חשוב לחיים בכלל. הגופנים סובבים אותנו מכל עבר ולא רק במעבד התמלילים. במחשב הם לפחות גלויים ונושאים שמות נחמדים, בחיים הם ערמומיים הרבה יותר. אנחנו נצמדים לתבניות שאחרים הגדירו, אבל, מה אתי? ומה מתאים לי? 

חיים נורמליים הם חיים במשפחה, גבר, אישה, חתונה, ילדים, חיית מחמד; חיים בבית מטופח, משכנתה ארוכת טווח; ארוחה חמה בצהריים, מנה עיקרית ותוספות; הילדים לומדים בבית ספר, לכיתה א' עולים בגיל 6, צריך להצליח בבגרויות; לשרת בצבא, ללמוד באוניברסיטה, לעבוד בעבודה מסודרת; כולם רואים The Voice; מי שמרוויח יותר – מצליח יותר; צריך לחסוך לפנסיה; את יום העצמאות חוגגים ב"על האש". וזה ממשיך ושוטף אותנו מכל עבר, ובכוונה בחרתי את התבניות "הקלות לעיכול", יש עוד רבות – כואבות יותר. 

החיים מוגשים לנו היום בתבניות מוכנות, שכבר אינן מסתירות את עצמן, באיכות ירודה, ממוחזרות עד דק. חשוב שנזהה אותן ונבחן האם הן באמת מתאימות לנו. קל מאוד להתחבר אליהן, אך בדומה לשימוש מוחלט בכתיבה במחשב, הן מרוקנות את האני מתוכנו, מרוקנות אותנו בהתמדה מעצמנו, כמו בקשית. ומה שנשאר משול בעיניי לחלקים ממכונה, חלקים חסרי זהות. אנחנו חייבים להתעקש להוציא מעצמנו גם דברים שהם רק שלנו ולכתוב בכתב ידנו את חיינו. 

רשימה זו מתפרסמת ביום העצמאות, ואם בעצמאות עסקינן, אז זו עצמאות אמתית בעיניי – להשתחרר מהגופנים.


נ.ב.
והאם רשימה זו קשורה גם לרעיון לשלב טאבלטים כמחברות בבתי הספר? התשובה היא: גם.

שרית עקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג



15.3.2012

תעודת זהות














אני לא הגיל שלי ולא מצבי המשפחתי, אני לא העבודה שלי ולא מקום מגוריי. אנשים נוטים להגדיר את עצמם ואת מכריהם באמצעות דברים חיצוניים – תואר, מצב משפחתי, לאום, גיל, מקום עבודה וכד' - אבל הזהות שלנו היא פנימית. היא מצטנפת בתוכנו ואמורה להתבטא מבפנים כלפי חוץ, ולא להפך. המפתח נמצא בתוכנו.

"מה את עושה?", שואלים אותי אנשים שזה עתה פגשתי. "הרבה דברים", אני עונה. "במה את עובדת?" הם מתעקשים. "אני עצמאית", אני פותרת את הקושיה. "את נשואה?", הם ממשיכים. "בפועל כן, רשמית לא", אני עונה בכנות. "טוב, נדבר אחר כך", הם מתנצלים ופונים ממני הלאה כדי לחפש את השאלות הבאות. כשאנחנו מציגים נתונים "חיצוניים" לאנשים חדשים הם ממהרים, לרוב, לתייג אותנו בהתאם ולהכניס אותנו על פי הבנתם לתבנית שמוכרת להם - תבנית שמתאימה לתוויות אלו. קשה להימנע מכך וקשה עוד יותר לצאת אחר כך מהתבנית שקבעו לנו, עד שגם אנחנו עלולים לחשוב שאנחנו כאלה ולפעול בהתאם. אבל לא כך - אין לנו תבנית מוכנה ואנחנו גם לא צריכים אחת.

כדי לחיות נכון וטוב אנחנו צריכים לדעת מי אנחנו פנימה, ומתוך כך להגדיר את עצמנו כלפי חוץ. אם נפעל כך, נוכל לסלול את נתיב החיים שנכון לנו, את הנתיב שימלא אותנו סיפוק, נתיב שתהיה בו הגשמה, שמחה ואפילו אושר, ונוכל לשמור עליו בהצלחה, כי נהיה עקביים, כי נהיה צמודים לעצמנו כמגדלור. במה אני מאמינה? מה הם ערכיי? מה הן היכולות שלי? מה אני אוהבת? היכן טוב לי ועם מי? מי אני? לא היום, מחר, אתמול. מי אני? זו השאלה, והמפתח לתשובות נמצא בידינו.

טעות נפוצה היא להקשיב לאחרים כשהם אומרים לנו מי אנחנו ומה נכון לנו. לפעמים אנחנו מקשיבים מבחירה, האדם חכם בעינינו, ולפעמים מעמדה נחותה, כשמישהו שנישא מעלינו טוען בסמכותיות ובהחלטיות לנפשנו, ואנו מאמינים לו. זו טעות. טעות נפוצה. מעטים, עד כדי יחידי סגולה, יודעים לראות אותנו באמת כאילו היו אנחנו. רוב האנשים, רוב מוחלט, רואים אותנו דרך עצמם – דרך ניסיונם, דרך אכזבותיהם, קשייהם, חולשותיהם, דרך חינוכם הם. אבל, הם לא אנחנו, וחשוב לזכור לא ליפול למלכודת הזאת. אנחנו נתקל בה שוב ושוב לאורך הדרך.

מזה זמן רב אני מדריכה את עצמי בנבכי החיים, נעזרת במדיטציות עמוקות, ספרים חכמים, שותפים לדרך וכתיבה. אני מדריכה את עצמי למצוא את עצמי ומדי פעם אפילו נותנת לעצמי תרגילים. הנה תרגיל אחד לדוגמה שמלווה אותי, אני ממליצה עליו לכולם: קחו דף נקי, אולי אפילו בריסטול, ורשמו עליו ציטוטים נבחרים שמשקפים אתכם, את האני הפנימי שלכם. אל תמהרו. הסתכלו על הנייר כאמן שמסתכל על יצירתו. התרחקו מעט מהכתוב, צפו בו וחזרו אליו כדי להוסיף עליו או לגרוע ממנו. שחקו עם מיקום המשפטים. אפשר להחליף את המשפטים בציור או תמונה, או לצרף אותם לטקסט, אבל חשוב לשמור על בהירות. אל תהיו עמומים. קחו את הזמן. המיקוד העצמי הזה אינו מיידי, דורש חשיבה, התבוננות וכנות. אבל אם תעלו את עצמכם אל מול עיניכם, בצורה ברורה וגלויה, ותכוונו את חייכם בהתאם – הדרך תהיה טובה יותר.

אם נכיר את המהות הפנימית שלנו, זו שזורמת מתחת לפני השטח, ואין לה קשר בהכרח לתוויות חיצוניות, ואם נתעקש על עצמנו ונחיה בהתאם למהות שלנו – נמצא לאורך הדרך גם את בן הזוג המתאים וגם את העבודה הנכונה, ניתן דוגמה טובה יותר לילדים ונהיה מסופקים וטובי לב. זו אמונתי. זו דרכי.

שער: אמת

   מילים נרדפות   
אם אתה יכול לומר לעולם מי אתה ובמה אתה מאמין - הגעת לשלמות!
(מתוך "שיחות עם אלוהים")
 

  הם שרים את שירך  
בהמשך לרשימה שפרסמתי כאן, שכותרתה "השיר שלנו", קיבלתי קישור לקטע באמת מיוחד.
ממליצה לקרוא.
ורדה, תודה.


  שאלה להתבוננות  
מה חלקו של עולם הדמיון בחייכם?
האם השארתם אותו מאחור בילדותכם ולילדיכם, או שאתם עדיין מבקרים בו?

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג