‏הצגת רשומות עם תוויות שרית יעקב. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שרית יעקב. הצג את כל הרשומות

25.9.2014

סיפור על שמי


בכיתה יו"ד למדתי את משמעות שמי הפרטי ומאז ועד היום אני לומדת את משמעות שמי המלא, את משמעות חיי. וכך זה היה.

באחד הימים נכנסה לכיתה, בשיעור לא לה, ציפי יוטשנקה – המורה ללשון. היא נכנסה כמורה מחליפה ובשעה שעיקמנו את חוטמנו היא כבר שאלה: "לשמו של מי מכם יש משמעות?" רבים מתלמידי הכיתה מיהרו להרים בגאווה את ידם, אבל אני השארתי את שלי מבוישת במקומה והקשבתי לחבריי, שאחד אחרי השני הציגו את שמם, הסבירו את מקורו והקשיבו קשב רב למורה, שהרחיבה על משמעות שמם. לקראת סוף השיעור, כשכל מי שרצה כבר הציג את שמו, היא אמרה: "יש בכיתה שני תלמידים לפחות שיש משמעות לשמם אך הם עדיין לא הרימו את ידם". דממה נפלה בכיתה. הסתכלנו זה על זה, מנסים לזהות במי מדובר. אהבתי את המורה, גם היא אהבה אותי, אהבתי גם לשון והייתי תלמידה טובה, ולכן לא פלא שלפתע היא הכריזה בקול: "שרית, אני מתפלאת עליך! האם לשמך אין משמעות?" הסתכלתי עליה בתדהמה, נבוכה, ולחשתי: "אני נקראת על שם סבתי, שרה, אבל משמעות לשם שרית ... אין". "באמת?!" רעם קולה ואני רציתי שהאדמה תבלע אותי בשעה שהיא המשיכה ושאלה: "ומה פירוש המילה שרה?". שתקתי, והיא כלאחר יד ציטטה פסוק מספר בראשית, שמאז מלווה אותי בכל רגע כמו היה מקועקע על זרועי. שנים רבות חלפו, אבל הפסוק ממשיך לגלות את פניו, עמוק יותר ויותר, והיום אני יודעת שאולי גירדתי רק את קצהו.

וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל:  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל.
(בראשית, לב, כט)

זו הייתה תחילת היכרותי עם שמי, תחילת היכרותי עם עצמי. ראשית התמקדתי בצירוף "כי שרית עם ... ותוכל", וברגעים קשים ידעתי שאצליח במאבקיי ואוכל להם ולא התייאשתי. בהמשך התחברתי לצירוף "עם אנשים ואלוהים" כי זיהיתי בי שני צדדים חזקים: החיבור לקרקע, ללוגיקה, למציאות הגלויה; לצד חיבור מרקיע שחקים לרוח, למציאות נסתרת מעין. את צדדים אלו, שהיו חזקים באותה מידה, כיניתי ביני לבין עצמי "אנשים ואלוהים", ושוב הפסוק עמד לצדי כמו אמר לי: "זו את, גם וגם". והתחזקתי. אך כאן רק התחיל המסע.

בשלב כלשהו, אינני זוכרת מתי, כנראה לא היה זה ברגע, התחלתי להתפעל מהעובדה ששמי הפרטי וגם שם משפחתי מופיעים יחד, זה לצד זה, בפסוק אחד משותף בתנ"ך. אינני יכולה להסביר מדוע, אבל עובדה זו מרגשת אותי עד היום ומחזקת אצלי את "הבעלות" שאני מרגישה על פסוק זה. אך הסיבות לתחושות אלה אינן מסתיימות כאן.

בגיל 30 התחילו לפקוד אותי כאבים עזים באזור מפרקי הירכיים. הכאבים הגיעו מדי פעם, אך בהתמדה הגבירו את עצמתם וגם את תדירותם עד שהשתלטו על חיי. לאחר אין ספור בדיקות התבררה סיבת הכאבים – שחיקת סחוס במפרקי הירכיים, בעיקר בשמאלי. אבחנה זו, שגם הסבירה את צליעתי בעיקר ברגל שמאל, הפכה משמעותית ובולטת לעין ככל שנקפו הימים, וכבר סיפרתי על כך ברשימה "ברית". בחיפושיי אחר ארוכה עברתי בין רופאים קונבנציונאליים רבים ובין מטפלים אלטרנטיביים רבים, כל אחד מהם כיוון אותי – בטוב או ברע – לדרכי. ביקור אחד, לא צפוי, היה משמעותי במיוחד בעבורי. הגעתי אליה, אינני זוכרת אף את שמה, לטיפול הומאופטי קצר. אני לא זוכרת מה הייתה מטרת הביקורים, אבל הם לא היו קשורים לכאבים, משהו פשוט, שניים-שלושה מפגשים בסך הכול, אבל דווקא שם – בעת התשאול שערכה לי כדי לאפיין את הרכב הטיפול ההומאופטי שמתאים לי – "נפל לי האסימון", ממש ראיתי אותו צונח אל מול עיניי: מפרקי הירכיים מחברים בגוף בין חלקו התחתון לחלקו העליון, מבטאים בגוף את החיבור הפנימי בין שמים לארץ – שני הפנים שחזקים אצלי, שני הפנים שאני אמורה לבטא בחיי, אך גם להצליח לאזן ביניהם. הפגיעה במפרקי הירכיים הצביעה באופן כואב על הקושי שלי לאזן בין העולמות. לא ידעתי לחיות גם וגם, אלא כאן או שם: לרחף מאושרת בעולמות נסתרים, מנותקת מהמציאות התובענית, או להתחבר בעצמה לחיי היום-יום, תוך ניתוק מהרוח, עד כדי דעיכה, סוג של קמילה שיש בה עצבות. יצאתי מהפגישה נסערת ומבינה את דרכי בחיים: עליי לא רק לקיים את שני העולמות, אלא גם לחבר ביניהם שיהיו אחד.

באחד הימים פתחתי שוב את פרק לב בספר בראשית. כנראה חיפשתי חיזוק להבנה האחרונה, המשמעותית כל כך, אלא שהפעם – משום מה – המשכתי לקרוא מעבר לפסוק. וכך כתוב רק שלושה פסוקים אחרי:

 וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ.

קראתי את הדברים, לבי המה ולסתי נשמטה, אני מודה, ועד היום לא נגעתי שוב בהקשרים אלה, השארתי אותם בדממה במקומם, עוצמתיים בעיניי, בלתי נתפסים, בלתי מפוענחים.

הפרק האחרון בסיפורי זה התרחש לא מזמן, אני בטוחה שגם לו עוד יהיה המשך. רגע אחרי שסיימתי פגישת עבודה בבית קפה הצמוד לחנות ספרים, קמתי ממקום מושבי ופסעתי בין שולחנות הקפה מצד אחד, לדוכני הספרים מצד שני. לא עצרתי להתבונן בספרים, לא התכוונתי לרכוש ספר, רבים כל כך הרי מחכים לי בביתי, אבל על ערימות הספרים המסודרים באחד הדוכנים, מונח כלאחר יד מחוץ לסדר הקיים, ממש כמו מישהו הניח אותו שם במיוחד בעבורי – קרץ אליי הספר "ברכות סבי", עליו המליצו לי כבר לפני שנים, ולא רק אדם אחד. לא חשבתי פעמיים ולקחתי אותו, ברור לי שמשהו מחכה לי בין דפיו, משהו במיוחד בשבילי.

ואכן, כבר בפרק השני בספר נתקלתי בסיפור שכותרתו – להיאבק עם המלאך. "ירכו של יעקב נפגעה במאבק ולפני שהמלאך עזב הוא נגע בו במקום הכואב... הוא נגע שם כדי שיעקב יזכור. יעקב נשא את הפצע כל חייו. זה היה מקום הזיכרון שלו". כך כתוב בין השאר בפרק, ואני הבנתי שאם עד עכשיו זה לא היה מספיק ברור לי, כך אתייחס מעכשיו לצלקת האישית שלי – כמקום הזיכרון שלי לייעודי: לחבר בין העולמות, רוח וחומר, לחיות אותם יחד, כאחד, להביא אותם שלובים זה בזה לעולם.

ומדוע סיפרתי את סיפור שמי? האם כולם צריכים לדעתי לחקור את שמם? זאת אינני יודעת, ייתכן, אבל ברור לי שאם לא את שמנו – כדאי שנחקור את דרכנו, את משמעות חיינו. אני מנסה לעשות זאת מדי יום.


   נ.ב.   

גם ספרי הראשון, שכבר כמה שנים מחכה שאוציא אותו לאור, מביא בעצם את החיבור הזה, מבקש להציג את אחדות העולמות. לא מזמן סיימתי את עבודתי האישית עליו ועכשיו אני יוצאת למסע חדש – המסע להפקת הספר כפי שאני רואה אותו בעיני רוחי.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

7.9.2013

פתאום שקט

פתאום שקט.

לפני חמש שעות הורדתי אותם נרגשים ברכבת בדרכם לפריז. אתמול, בהחלטה של רגע, הם מצאו דיל לששה ימים שלא יכולתי להצטרף אליו. מזמן לא הייתי לבד. ולמרות שהרגשתי שאני ממש זקוקה לשקט, ברגעים הראשונים אני מוצאת את עצמי קצת מבולבלת, מעט אולי אף מבוהלת. השקט שמחלחל מזכיר לי ערב חג, ופתאום אני מבינה את מי שמפחד להיות לבד, מפחד להיות בשקט.

כשחזרתי מהרכבת אכלתי מעט ושכבתי למנוחה קצרה בסלון. בצהריים הקצר חלמתי חלום הופך קרביים על בני משפחה מבוגרים – חלקם חיים אתנו וחלקם כבר לא. הרגשתי את העצב שבזקנה ואת הקושי והתעוררתי קצרת נשימה. פתאום אני מזהה גם בי צדדים שמכירים את העצב הזה, שיש בי עכשיו, ברגעים הראשונים של השקט. בערוץ 11 יש תכנית שמעניינת אותי, אבל אני מחליטה להשאיר את הטלוויזיה כבויה. אני סוגרת גם את המחשב ובוחרת להביט לפחד בעיניים. אני ניצבת מולו ויודעת שאני יכולה כי יש לי את המילים. הן תמיד תומכות בי.

סדרת ביטולים של פגישות עבודה ומפגשים חברתיים, שתוכננו לימים הקרובים, מבהירה לי שהצלילה ללבדו×ת ולשקט תהיה ארוכה. לרגע נדמה לי שהביטולים מתואמים ביניהם משמים. אני שמחה. המעבר ללבדו×ת הוא סוג של קושי שאני שמחה לעבור דרכו, גם בגלל מה שמחכה מעברו השני, אבל גם בגלל המעבר עצמו שיש בו סוג של קרצוף הנפש כמו במסז' תאילנדי טוב.

אני נועלת את הבית ויוצאת להליכה לילית נמרצת.

רעש, המולה ועיסוק יתר הם כחלון סגור על הנפש, המרחיק ממנה מחשבות שונות, חלקן מאיימות. המחשבות נעות בלהט מצד לצד, מנסות למצוא פרצה ברעש כדי להיכנס פנימה, וכשפותחים אותו הן פורצות פנימה בבבת אחת ומאיימות לשטוף את כל מה שעומד בדרכן. אבל אם לא נבהלים ונותנים להן להיכנס – מגלים שהשד אינו נורא כל כך ושרוב המחשבות מביאות אתן גם מתנות. וכך אני עושה.

לפתע חוזרות אליי השנים הקשות לאחר מות אבי ובמהלך מחלתה של אמי, ופתאום לופתת את בטני תחושת הבדידות הקשה שחוויתי במהלך שנים אלו. אני נזכרת גם בחברה טובה שהצליחה למשוך אותי מעבר לסבל. אני חושבת שוב על באדי – כלבי האהוב – שמחה את דמעותיי ואתו אף הרחקתי פעמים רבות לבקתות מבודדות, אליהן נסעתי כדי למצוא את נפשי. ואני נזכרת בבוקר אחד, שבו ישנתי משום מה על הרצפה בביתה של אמי, וכשניסיתי לקום שוב חתך כאב חד את גופי, מתחיל ממפרק הירך וממשיך עד השמים. החלטתי – די. די לכל הכאב, הפיזי והנפשי, אני אטפל בכאב, אני אקח אחריות, הכול בידיי. והזיכרונות שוטפים, והכאבים שוב מוחשיים, ואני מבינה: וואו! הימים האלה, שהביאו אתם במפתיע שקט, הולכים להפוך למסע. בני הבית נסעו לחו"ל, אבל אני קיבלתי כנראה מתנה מסוג אחר, מתנה יקרה מפז – להיזכר מה עברתי, להבין ולהעריך מה יש לי היום ולזהות את הפחדים שעדיין כאן.

* * * * * * * * * * * * * * * *

שעת בוקר מוקדמת לצד השולחן מתחת לעלי הגפן וכפות התמר; פנקס, עט, דפים מודפסים, ספר, קפה ושקט. אוווו כמה שקט ורכות אין קץ יש בזמן הזה. אני יכולה להפליג על כנפיהם למרחקים – על פני האדמה, מעליה ועמוק בתוכי – הכול נהיה אחד. התמונה לא יכולה להיות מושלמת בלי ציוץ של ציפורים, רוח עדינה מלטפת וכמובן זמן פתוח שמאפשר הפלגה. והכול מתקיים ברגע זה ממש. זהו האושר שלי.

ושוב אני מגלה עד כמה חשוב השקט בשביל להתנקות: הלכלוך שוקע מטה ונערם, ואם לא נבהלים וממהרים לנער אותו – כדי שלא יעמוד ברור כל כך מול עינינו – הרי שאפשר לאסוף אותו ולפנות אותו בתחושה של סיפוק מחיינו. אני לא מכירה דרך אחרת להתנקות. אני לא מכירה דרך אחרת  להיטהרות, כן, זה מה שקורה עכשיו, ואני כבר מצפה וללא חשש לשקט של יום הכיפורים, שמחכה ממש מעבר לפינה.
 
שתהיה לכולנו שנה טובה!

 
   עוד מבט   
"יש סדר דברים שבו עובדות חברה וקבוצה, ואני חושבת שכאדם אתה כמעט מחויב למצוא נתח מסוים בחייך, בכל מדיום שהוא, שיעיר אותך ממערכת ההרגלים הללו. המערכת הזאת מעצם מהותה גורמת לך להירדם. ואז פתאום נדמה לך שזה אתה"
(ציטוט מריאיון עם האמנית יהודית סספורטס)

   רשימות קשורות   
מועדי תשרי בסוכת הגפן
אבא חזר לבן מהמלחמה
שקט ואטיות ביער

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג
 

17.7.2013

משל נפית החתולים





 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יש לנו חתולים, הרבה. חתולי חצר למען הדיוק. כולם מסורסים או מעוקרות ורק שניים מהם – אביתר וג'וני - אוכלים וישנים, אם הם רוצים, בבית. חלק מהם הצלנו ממוות, לאחרים פשוט נתנו חיים, וכולם יחד עוזרים לנו להרגיש שאנחנו אנשים קצת יותר טובים. אני יכולה לכתוב ספר קצר עליהם – על כל אחד מהם ועל כולם יחד – אבל בפעם הזאת אני רוצה למקד את המבט דווקא אל נפית החתולים.

את נפית החתולים גיליתי במקרה לפני שני קיצים כשדפדפתי בספר "סודות מן השדות", שכתב אבי ציטרשפילר, עד שהמילה "חתולים" קפצה מול עיניי. וכך כתוב בין השאר בספר: "נפית החתולים היא הזן המתורבת מבין הנפיות ... לא רק בני האדם מאוהבים בנפית, כי אם גם חתולים גדולים, כמו אריות ונמרים, וחתולים קטנים יותר, חתולי הבית. האחרונים אוהבים להשתפשף בה, להתגלגל, ללעוס אותה ולהריח אותה...".

החלטנו לשתול בחצר נפיות. במשתלה הקבועה שלנו לא שמעו על נפית החתולים, אבל במשתלה אחרת אמרו לנו מיד "בוודאי". קנינו חמישה שתילים, פיזרנו אותם ברחבי החצר, שניים קמלו מיד, שניים – ששתלנו בתוך עציצים –  נקלטו היטב, והשתיל החמישי – אותו שתלנו בין סלעים, באדמה הקשה שבקצה החצר – התחיל אט אט להתאקלם לתנאיו. הוא שלח זרועות למעלה, אך התרחב גם לצדדים, שולח ענפים לכל כיוון, שחוצים זה את דרכו של זה, משתלבים ושוב נפרדים, ויוצרים סבך לא ברור של ענפים, עלים ופריחה.

בקיץ אני משקה את "השתיל החמישי" מדי יום. הגישה אליו לא נוחה, מעבר לסלע גדול, ואני רוכנת מעברו, שולחת יד ושופכת מעליו מים מבקבוק. יום אחרי יום ועדיין הוא נראה צמא בעיניי, צבעיו דהויים, עליו שמוטים מטה.

לפני כמה ימים החלטתי למשוך צינור מקצה החצר אל המסלעה ולהשקות באמצעותו את הצמחים שבין הסלעים. משכתי את הצינור, טיפסתי על הסלעים, פתחתי את הברז ואז, כשהבטתי על הענפים במבט-על, זיהיתי בבירור בין הענפים הסבוכים את לב הנפית, את נקודת השורש שממנה הכול צמח, והבנתי את טעותי: כשרכנתי אליה מעבר לסלע, שולחת יד מתוחה ושופכת מים מבקבוק, השקיתי רק את הענפים המרוחקים של הנפית, משאירה את שורש הנפית צמא; לא הגעתי כלל אל הגרעין.

חייכתי במבוכה, כיוונתי את זרם המים בדיוק אל שורש הנפית, והבנתי שאני אוחזת בידיי גם משל נהדר לחיים, רחב הרבה מעבר לנפית, שנמשלו הוא: כך גם אנחנו – מטפחים ומשקיעים בזרועות רחוקות של נשמתנו, מזניחים בקלות רבה מדי את הגרעין, את עצמנו, את לב נשמתנו. וכמה שנשקה את הענפים הרחוקים, החיצוניים, לא תהה בכך כלל תועלת עד שלא נשקיע בגרעין נשמתנו.

* * * * * * * * * * * * * * *
שעת ערב מאוחרת. כל המכשירים המרעישים כבויים. כך גם המחשב. אני פותחת את פנקס הכתיבה שלי, עוברת על הטקסט שכתבתי ושמה לב למשל נוסף שחבוי בין המשפטים: רק כשהבטתי על הנפית במבט-על הבחנתי בטעותי ויכולתי לראות את שורש הנפית. בדיוק כך כדאי שננהג גם עם חיינו – נביט עליהם מדי פעם במבט-על, נזהה את שורש נשמתנו ונבין.

* * * * * * * * * * * * * * *
אביתר, ג'וני, בלקני, שִינה, הנסיך, ונוס – אלה הם רק חלק משמותיהם של חתולי החצר שלנו, שעוזרים לנו להתחבר לחמלה שבנו, למסירות, לענווה, לאהבה. הם חיים את עצמם, מטפסים על העצים, מסתתרים בין השיחים, ישנים על כסאות, אוהבים את החצר שלנו, ורק אל נפית החתולים הם עדיין לא ממש מתקרבים.
 

  מילים נרדפות  
בפעם הזאת לא בחרתי ציטוט מתאים, שאומר דברים דומים לאלו שברשימה אבל אחרת ובצורה ממוקדת. יש לכם אולי רעיון?


שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג
 

5.6.2013

שקט ואטיות ביער











כיכר מעוטרת בפרחים צבעוניים מסיימת את הרחוב שבו נמצא ביתי. כשאני נוסעת ליובל – ואנחנו נפגשים הרבה בענייני המשולש החברתי – אני יכולה לבחור לפנות בכיכר ימינה, ולנסוע אליו בנסיעה אטית בדרך שחוצה את יער ציפורי, או לפנות שמאלה בכיכר, לעלות כעבור 2 ק"מ למחלף חדש ולהגיע לפגישה בדרך המהירה. אני גרה בקצה קריית אתא, יובל גר בקיבוץ הרדוף, בין הבתים שלנו מפרידים בקו אווירי כחמישה ק"מ, יער אחד ושתי דרכים, ולרוב אני בוחרת – אלא אם היום גשום במיוחד או השעה מאוחרת – בדרך האטית. כמו בחיים.

"נרניה" אני קוראת ליער – שמסתתר כמעט ואינו נראה מעבר לחצר האחורית שלנו – על שום העולם האחר שאליו אני נכנסת ברגע שאני עוברת בשעריו. מרחק הליכה מביתי, מרחק נטול מאמץ, כפתיחת דלת של ארון בגדים. תחושת קסם עוטפת אותי בין עציו – יער ארץ ישראלי טיפוסי, ובכל זאת, כמי שאינה רגילה ביערות – יער של קסם ומסתורין בעבורי, רעננות ושקט. וכמעט תמיד אעדיף לחצות את היער לאט ולא לעקוף אותו מהר.

דרך סלולה, צרה ופתלתלה חוצה את היער, מתעקלת מעל נחל ציפורי ומשקיפה אל העמק והיישובים שמעבר לו, אבל אם רוצים להביט אל הנוף ולהתעכב על פרטיו חייבים לעצור. אי אפשר לנהוג וגם להסתכל לצדדים, הדרך צרה מדי, פתלתלה מדי, והמדרון תלול. אכן, ביער – כמו בחיים – אם ממהרים אי אפשר לראות את היופי ואי אפשר לשמוע את השקט שבין צמרות העצים.

אני צריכה את השקט.
רק בשקט אני יכולה להקשיב
ממש רחוק
עד ללב הדברים.

אני צריכה את השקט.
רק בשקט אני יכולה ליצור.
גם את החיים.


 מה יש לכולם שהם כל הזמן רצים וכל הזמן מבקשים את קרבתה של ההמולה? זו שאלה שעדיין לא מצאתי לה תשובה מספקת. חשבתם מה אנחנו מפסידים כשאנחנו מקיפים עצמנו ברעש תמידי – דיבורים, מוזיקה, טלוויזיה שפועלת תמיד ברקע גם כשלא צופים בה? הרי טווח תדרי הקול הוא קטן, ממש מצומצם, בין כלל התדרים בעולם, ויש דברים – המון דברים – שאפשר לשמוע רק בשקט. אני מפנה מקום בקביעות לשקט, ובתוכו אני מוצאת עולם ומלואו, שאין לו גבולות, גם של אושר.
 

* * * * * * * * * * * * * * * * * * *
מאז ומתמיד אני כותבת, מחברות על גבי מחברות, קבצים על גבי קבצים. היום פתחתי ברעד מגירה שכמעט ואינה נפתחת, שבה שמורות חלק מהמחברות וגם פנקסים בשלל צורות וצבעים. נברתי בה מעט ושלפתי בהתרגשות את מחברת השירים הראשונה שלי. כתבתי אותם כשהייתי נערה, בימים שבין סוף התיכון ותחילת השירות הצבאי, ואני פותחת אותה עכשיו בזהירות, לא בטוחה שאצליח להכיל את החזרה הזאת במנהרת הזמן – כ-30 שנים לאחור. ובכל זאת, אני מדפדפת במחברת, זוכרת שכתבתי כבר אז על הדברים שכאן. הנה, 31.8.82, כך כתבתי כנערה:

אני ריאלית.
יש לי חברה
למדתי ממנה
שהשפן הפסיד לצב במרוץ,
אבל בדרך הוא נהנה.
והצב?


מצאתי את הזרעים – זרעי האטיות שלי; 30 שנה אחרי הם נובטים במלוא תפארתם.
 

  מילים נרדפות  
מתחת לפני השטח של חיינו,
עמוק מתחת לנהרות חיינו הגלויים לעין,
זורמים והומים נהרות אדירים של חיי מעמקים,
שהם נשמת נהרות חיינו הגלויים לעין.
(גיל חורב ע"פ הרב קוק זצ"ל)

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

16.3.2013

אבא חזר לבן מהמלחמה


אבא חזר לבן מהמלחמה. הוא יצא אליה בחופזה, קצין בצבא קבע, אבא בן 39, בשיער שחור קצר, וחזר כעבור ימים רבים כששיערו מדובלל ואפור וזקן לבן כשלג מעטר את פניו. כששב לראשונה בהפתעה לביקור קצר בבית הייתי עם אימא במספרה. אני זוכרת היטב את צעידתנו חזרה הביתה, כף ידי הקטנה נתונה בכף ידה, כשלפתע היא לחצה את כף ידי בחוזקה עד כאב ונעמדה. מולנו, בחניית הבניין, מתחת לשכבות של חול ואבק, זיהינו את הרכב הצבאי של אבא. עלינו בשתיקה ובמהירות במדרגות, לבנו המה בקול, וכשהדלת נפתחה ראיתי את אחי עומד מחויך מעבר למפתן ומעליו גבר ששיערו אפור ומדובלל וזקן לבן כשלג מעטר את פניו. הבטתי באיש בחשש. לא זזתי ממקומי. לא זיהיתי את אבי, שעמד נדהם מולי, מחכה לחיבוקי.

עברו כמה שניות, ארוכות ומבהילות, עד שהתעשתי והבנתי שהגבר שמניח יד על כתפו של אחי המחויך הוא לא גבר זר, ושמתחת למדים, לאבק ולשיער הלבן זהו אבא שעומד מולי, וחיבקתי אותו חזק.

כעבור כמה שעות, אולי היה זה לילה, אבא שוב עזב אל החול המתעתע של סיני וחזר אלינו לאחר שבועות ארוכים, רק אחרי שאבק המלחמה פינה את אוויר סיני, ששב לצלילותו, אך נשאר סמיך ודביק על לבבות הלוחמים.

אין לי מושג מה עובר על מי שנמצא בשדה הקרב. אינני מסוגלת אפילו לדמיין את התחושות. מעולם גם לא דיברתי על הנושא עם אבא ואין לי מושג אם היה משיב לי. רק השיער שהלבין במהירות של ימים מסגיר משהו מהתחושות הפנימיות, ותמונתו של אבי שהפך לרגע לזר - לא עוזבת אותי.

* * * * * * * * * * *
מה הוא מקומה של המודעות העצמית בעולם כזה, בארץ שלנו, שבה מלחמה היא עניין יום יומי?
בתמימותי כי רבה אני מאמינה שזו היא התשובה היחידה.

יש קשר ישיר בין מודעות עצמית לאהבה עצמית,
בין אהבה עצמית ל"ואהבת לרעך כמוך",
בין "ואהבת לרעך כמוך" לשלום בית,
בין שלום בית לשלום בעם,
בין שלום בעם לשלום בעולם.
 
ודיינו.

* * * * * * * * * * *
אבא נפטר 20 שנים אחרי ששב מהמלחמה. היו אלה 20 שנים של חסד, חום ושמחה, שלא השכיחו לרגע את אותות המלחמה. והיום, 18 שנים בדיוק מפטירתו, אני פועלת בחזית האחת והיחידה שאפשרית מבחינתי, שהולכת ומתבהרת עם השנים – חזית האור.


   מילים תומכות   
"יסוד הכעס בא מצד חסרון היצירה הרוחנית
וכל מה שהיצירה הרוחנית מתרחבת
השלום מתרבה בעולם"
(הרב קוק, קובץ ח רנא)
 
שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

23.2.2013

מנהיגות פנימית - האבן הראשונה


רק בסופו של יום שמתי לב. את הרשימה האחרונה בבלוג פרסמתי בתאריך 1.2.13, ורק בסופו של יום, בחמש דקות לחצות, שמתי לב שעברה בדיוק שנה מאז שפרסמתי את הרשימה הראשונה ב- 1.2.12. ואיזו שנה זו הייתה! כל כך הרבה דברים חדשים למדתי על עצמי במהלכה. האם לעד נמשיך לגלות את עצמנו?

28 רשימות פרסמתי בבלוג בשנה החולפת, ובאמצעותן חצבתי בחזרה את מקומי הנכון בעולם. ונרגעתי.

אני כותבת בקביעות כאן בבלוג; בניתי מחדש קהל קוראים נאמן.
אני פעילה מרכזית בתנועה חברתית חדשה - המשולש החברתי; למעשה, אני בין מייסדיה.
אני עובדת בתכנית ערכית שמגשרת בין דורות; ומתפרנסת גם מניהול ועריכת תוכן.
חזרתי לעבוד על הספר שהתחלתי לכתוב לפני כמה שנים.
אני נמצאת ונוכחת בעבור משפחתי ואף חבריי.
עברתי לתזונה טבעונית.
ואני הולכת.

כל רגע בחיי מתמזג עכשיו במלואו עם מי שאני, ואין בו זרות: עם כישוריי וערכיי; עם אמונתי ואהבותיי. בכל רגע יש אמת, והיא אחת – אני.

ומדוע אני כותבת שהבלוג הוא זה שבאמצעותו חצבתי בחזרה את מקומי הנכון בעולם? כי הוא האבן הראשונה שהרמתי והנחתי בדרך האמת; כי על גביו אני מניחה לאט ובזהירות רבה אבנים נוספות; וכי אליו אני חוזרת בכל פעם מחדש כדי לקיים את עצמי. 

* * * * * * * * * * * * * * * * *
בין התגובות שקיבלתי על הרשימה האחרונה – מהותה של מנהיגות - הייתה גם תגובתו של גיל חורב, שבלי משים קלע ללב לבה של הרשימה הזאת, שעדיין לא פורסמה, כשכתב: "אדם שיודע להנהיג את חייו, יודע גם להנהיג אחרים".

אם הייעוד שלנו הוא להיות עצמנו (ראו הטבלה המחזורית של הנפש)
ותפקידו של מנהיג הוא לאפשר לנו לעשות זאת (ראו מהותה של מנהיגות)
מדוע שלא ניקח אחריות וננהיג את עצמנו להיות עצמנו?

* * * * * * * * * * * * * * * * *
אני בוחנת את חיי ומנסה לזהות מתי למדתי לקחת אחריות על חיי. אני חושבת שהאחריות האישית הייתה בי מאז ומתמיד, אבל תקופות קשות שעברתי "הכריחו"  אותה לפרוץ החוצה ולהתייצב בגלוי, כשהחלטתי להיאבק ולא להיכנע. אבל, מדוע צריך לחכות לזמנים הקשים כשאפשר להקדים?

כן, עכשיו זה הזמן לקחת אחריות.
עכשיו זה הזמן לעבור "מגורל לייעוד. למשמעות. להיחלץ משרשראות הקרבן הפצוע, ממערתו של אפלטון - להנהגה פנימית חדשה ומפתיעה". *

ואם לא עשיתם זאת עדיין – אולי הגיע הזמן להרים את האבן הראשונה ולהניח אותה בעדינות בתחילת דרך האמת, ולא לשכוח לחזור אליה שוב ושוב כדי לבדוק אם אתם עדיין צועדים בדרככם.

 
* הציטוט לקוח מטקסט על פרשת שמות, מאת מרדכי בר אור, באתר קולות
 

   מילים נרדפות    
כשמגיעים לנקודה,
אי אפשר שוב להתרחק ממנה,
כי העולם כבר נאחז בך!
(הבחנה שכתבתי לאחרונה בפנקס, שמלווה אותי תמיד)

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

3.10.2012

מועדי תשרי בסוכת הגפן



באחת וחצי אחרי חצות חזרנו הביתה אחרי ארוחת ערב ראש השנה ונסיעה ארוכה. למרות השעה המאוחרת אנחנו מתיישבים בחצר האחורית לאורה של מנורה קטנה, שאסף התקין לא מכבר, וממשיכים בשיחה הקולחת שליוותה את הנסיעה. אנחנו מדברים בשקט, רגועים, עד שהיתוש הראשון מתיישב עליי, אחריו השני, והנה גם השלישי. הם גדולים ועקשנים ורוצים כנראה ליהנות גם מארוחת החג. עידו מסתכל עליי כשאני מתפתלת מצד לצד וממהר להפעיל בטלפון הנייד אפליקציה נגד יתושים. "אפליקציה נגד יתושים?" אני שואלת בספק וממשיכה להיאבק בהם. "כן, האפליקציה משמיעה תדר שמרחיק אותם", עידו מסביר לי, משנה את עצמת התדר ומתחיל להתפתל בעצמו. "אני לא יכול לשמוע את זה!" הוא אומר בקול לחוץ. "את מה?" אני שואלת. "את לא שומעת?" הוא מתפלא. אני מקשיבה, מתרכזת ולבסוף מבהירה: "לא, אני לא שומעת דבר".

היתושים התרחקו ממני. אני נשענת לאחור, ממלמלת "הצעירים האלה, הם עדיין שומעים תדרים שאנחנו כבר לא שומעים", ומבינה שקיבלתי ברגע זה תזכורת מוחשית לתדרים הרבים שאופפים אותנו מכל עבר, תדרים שאנחנו לא שומעים ולא רואים, אבל הם כאן. אנחנו חלק מתנועה שלמה שרוחשת סביבנו וגם אם איננו מודעים לה כלל – הם משפיעים עלינו ועל הסביבה.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
השקט של יום כיפור מורגש קצת פחות בקצה העיר ובוודאי מחוץ לה. החצר האחורית של ביתנו צמודה לגבול העיר, מעבר לה פרושים שדותיו החקלאים של קיבוץ רמת יוחנן, והבתים הבאים שנשקפים מכאן יושבים הרחק על הרכס הבא ונראים כבתי לגו זעירים. גם בימי חול שקט כאן, בסוכה הערומה שבקצה החצר. ובכל זאת יש היום הבדל, כי כביש 70 כמעט דומם, כך גם חצרות השכנים, ואני יכולה לעוף בקלות יתרה על כנפיו של השקט, חברי האהוב, שלוקח אותי תמיד למרחקים, רבים מהם נמצאים עמוק בתוכי.

אנשים מפחדים משקט, אני הולכת אליו. אנשים נמנעים משקט, אני מחפשת אותו בכל מקום. אין כמו השקט כדי להקשיב, אבל רבים אינם יודעים להקשיב, לא לאחרים ובוודאי לא לעצמם. בחודשים האחרונים אני מנווטת את דרכי גם לפי מידת ההקשבה של היושבים מולי: אם הם מקשיבים לי – אני נשארת. מקשיבים באמת, בסבלנות, מנסים להבין את דבריי ולא ממהרים לקטוע אותם – כאילו כבר הבינו – ולהשמיע את טיעוניהם. במקום שבו יודעים להקשיב – יש אמת. והאמת הזו מכרבלת אותי ביום הכיפורים, יום שכולו הקשבה לעולם ולעצמנו.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
הסוכה שלנו איננה סוכה אמיתית, אך אני קוראת לה כך, והיא מלמדת אותי סבלנות והקשבה. בקצה החצר מונחת רחבה מלבנית מרוצפת. הדיירים הקודמים חשבו לבנות כאן ג'קוזי, אפילו חיבורי החשמל כבר מוכנים, אך אנחנו לא אנשי ג'קוזי, וכך נותרה לה הרחבה מיותמת, כמו לא שייכת לחצר. עברה שנה, עברו שנתיים, וגם שלוש. בטיול יקבים משפחתי בהרי ירושלים התארחנו לארוחה דשנה במסעדה ביתית. אחרי הקינוחים ירדנו אל חצר הבית וגילינו בוסתן מרהיב נוטף פירות ובצדו סוכת עץ, שגפנים מטפסות מצדדיה ואשכולות ענבים נופלים מעליה. הזרע נזרע, וכמה חודשים אחרי אסף בנה בקצה החצר, סביב הרחבה המרוצפת, סוכת עץ פשוטה. שתי גפנים מטפסות מאז על עמודיה ואשכולות ענבים יעטרו בעתיד הקרוב את גגה.

יש דברים שצריך לחכות להם בסבלנות. יש רעיונות והבנות שצריך להקשיב להם ברגע הנכון. כשנה אחרי הצטרף גם אור אל הסוכה, שמלווה עכשיו את חיינו לא רק ביום אלא גם בחשיכה. בסבלנות ובפשטות שדרגנו את חיינו, לטעמנו. השקט זמין לנו עכשיו מדי יום. צריך רק לצאת אליו.

בחגי תשרי השנה חזרתי שוב ושוב אל סוכת הגפן, בשקט, ותרגלתי הקשבה.
 

   מילים חמות   
"מעשה טוב, דיבור נאה ומחשבה טהורה – אינם שבים ריקם, אינם הולכים לאיבוד, כולם מצטרפים לאוצר הגדול של מצוות ומעשים טובים אשר בזכותם ומכוחם, ומכוח כוחם קיימים הדורות הבאים. ואם יטען הטוען: בשכבר הימים כל ההולכים מאתנו נשכחים – נאמר: כל מעשה טוב, כל דיבור נאה, כל מחשבה טהורה שלהם, דומים לזרע שנטמן באדמה, לשתיל שנשתל: הזרע ינבוט, השתל יגדל, והעץ אשר יצמח – בצלו ישבו רבים, מפריו יאכלו ולמראה יופיו יתענגו. אמנם היושבים בצלו, הטועמים מפריו, המתענגים למראהו לא ידעו מי הוא אשר שתלו, אבל האם דבר זה יעיב על זהרו?"
נחמה ליבוביץ'.

 

שרית יעקב, בלוג "שער לאור"



11.8.2012

רוח קיץ




על פסגת ההר הגבוה (ראו רשימה בנושא בחודש מרץ) נערכת מסיבה. אור סגול בהיר, זוהר מעט, עוטף את הפסגה ומתגלגל במורדותיה. רבים מגיעים אל ההר, מחייכים ברוגע, נעים בשמחה לקצב המוסיקה, מצטרפים בקול לשירה. אווירה של חופש וחג מאחדת את כולם.

אני אדם מאורגן, שחותר קדימה בהתמדה, צעד אחרי צעד. אני מפליגה ראות קדימה ומנהלת רישום מסודר של משימות יום-יומיות לצד משימות שיש בהן חזון ואולי אף חלום. בכל יום אני מבצעת משהו קטן או גדול, הכרחי או לא, דחוף או פחות. ואני כל הזמן מתקדמת, גם כשאני יושבת מול המחשב וגם כשאני מביטה אל האופק לצד השולחן העגול בחצר. אבל עכשיו אני רוקדת. עכשיו הבנתי שאני צריכה להיכנע, או במילים אחרות - להתאים את עצמי לקצב הקיץ החם והחופש הגדול, שחובקים את כולנו. אני יכולה להתעקש. אני יכולה לשמור על הקצב האישי שלי ולהתעלם מכל מה שמסביב. אבל אני בוחרת לרקוד על ההר, להתאים את עצמי לקצב הכללי, ללמוד לשחרר את המושכות ולהתמסר לזרימה. המוסיקה על ההר יפה כל כך והאור הסגול מלטף ומנחם.

------------------------------------------------------

על רקע האולימפיאדה ועל סמך התבוננות שקטה בספורטאים שלצדי הבנתי לפתע שגם אני ספורטאית – ספורטאית של הרוח. הספורטאים המקצועיים נדרשים לאימונים יום-יומיים, התמדה, נחישות, משמעת ברזל, אמונה, הגדרת יעדים ברורה לטווח הקצר ולטווח הארוך, וקבלת כישלונות כחלק מהדרך. אלה הן בדיוק גם אבני הדרך שלי בעבודת הרוח. וכך, שידורי האולימפיאדה מהווים בעבורי חומר גלם מרגש להתבוננות והזדהות, להעשרת עולם הדימויים ולהעצמה משמעותית. ואם הספורטאים פורשים מדרכם בשיאם או מעט אחרי, אני מקווה להתמיד ולהתעלות עוד ועוד.
------------------------------------------------------

הילדים של היום, לפחות אלה שאני מכירה, לא קוראים ספרים אך הם ישירים, מזהים אמת וצביעות ויודעים להשיב תשובות פשוטות שאנחנו כבר שכחנו: "חופש זה חופש", אומר האחד; "בשביל מה יש חופש?" שואל השני; "בשביל לא לעשות כלום", מסבירה השלישית; "אני רוצה לעשות כלום", מכריז הרביעי. לו רק הייתי מעזה לומר, קבל עם ומבוגרים, שזה בדיוק גם מה שאני רוצה לעשות.
------------------------------------------------------

שעת בוקר חמה. כמדי בוקר אני משקה את הפרחים עזי הצבעים שבקצה החצר שלנו, והם מחייכים אליי בתודה. האדמה בלב החצר יבשה, לא השקנו אותה כבר כמה שנים, אך על הפרחים אנחנו עדיין שומרים. לא מכבר ערכתי טקסטים שמסבירים כיצד צמחי המדבר מתאימים את עצמם לתנאי הסביבה הקשים, למחסור במים ולשמש הקופחת. אני מביטה בפרחים "שלי". גם הם יודעים להתאים את עצמם לסביבה. הם שותים עכשיו בצמא את המים, אך בעוד זמן קצר יסגרו את עלי הכותרת הצבעוניים, יצמצמו גם את עליהם הירוקים, ירכנו מעט ויקבלו ללא מורא את שמש הצהרים העזה. אנחנו יכולים ללמוד מהם. ללמוד להקשיב לתנאים, ללמוד להתאים את עצמנו לזרימה סביב. אפילו לספורטאים יש תקופות של האטה בקצב האימונים עד למנוחה שלמה, תקופות מוגדרות שהן חלק מהתוכנית.
------------------------------------------------------

חם לי. המזגן סוגר עליי בתוך ביתי והלחות חונקת אותי בחוץ. נשימתי קצרה ואני מוצאת הקלה רק כשאני יושבת מול השקיעה בחוף הים, כשאני רוקדת בחדווה על ראש ההר או כשהעט משרטט מילים על נייר שלפני רגע היה חלק.



   במילים אחרות    
"בוא נלך לבקר את כולם, חזרזיר", אמר פו, "כי אחרי שאתה הולך ברוח הנוראה מרחק גדול ורב ופתאום אתה נכנס לבית של מישהו והוא אומר לך: שלום, פו, הגעת בדיוק ברגע של 'זלילונת מתוקה', ואתה מצטרף לליקוק, לזה אני קורא יום יפה."
א.א. מילן, "הבית בקרן פו". תודה לנועה :-)

 שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג