‏הצגת רשומות עם תוויות מלחמה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מלחמה. הצג את כל הרשומות

16.3.2013

אבא חזר לבן מהמלחמה


אבא חזר לבן מהמלחמה. הוא יצא אליה בחופזה, קצין בצבא קבע, אבא בן 39, בשיער שחור קצר, וחזר כעבור ימים רבים כששיערו מדובלל ואפור וזקן לבן כשלג מעטר את פניו. כששב לראשונה בהפתעה לביקור קצר בבית הייתי עם אימא במספרה. אני זוכרת היטב את צעידתנו חזרה הביתה, כף ידי הקטנה נתונה בכף ידה, כשלפתע היא לחצה את כף ידי בחוזקה עד כאב ונעמדה. מולנו, בחניית הבניין, מתחת לשכבות של חול ואבק, זיהינו את הרכב הצבאי של אבא. עלינו בשתיקה ובמהירות במדרגות, לבנו המה בקול, וכשהדלת נפתחה ראיתי את אחי עומד מחויך מעבר למפתן ומעליו גבר ששיערו אפור ומדובלל וזקן לבן כשלג מעטר את פניו. הבטתי באיש בחשש. לא זזתי ממקומי. לא זיהיתי את אבי, שעמד נדהם מולי, מחכה לחיבוקי.

עברו כמה שניות, ארוכות ומבהילות, עד שהתעשתי והבנתי שהגבר שמניח יד על כתפו של אחי המחויך הוא לא גבר זר, ושמתחת למדים, לאבק ולשיער הלבן זהו אבא שעומד מולי, וחיבקתי אותו חזק.

כעבור כמה שעות, אולי היה זה לילה, אבא שוב עזב אל החול המתעתע של סיני וחזר אלינו לאחר שבועות ארוכים, רק אחרי שאבק המלחמה פינה את אוויר סיני, ששב לצלילותו, אך נשאר סמיך ודביק על לבבות הלוחמים.

אין לי מושג מה עובר על מי שנמצא בשדה הקרב. אינני מסוגלת אפילו לדמיין את התחושות. מעולם גם לא דיברתי על הנושא עם אבא ואין לי מושג אם היה משיב לי. רק השיער שהלבין במהירות של ימים מסגיר משהו מהתחושות הפנימיות, ותמונתו של אבי שהפך לרגע לזר - לא עוזבת אותי.

* * * * * * * * * * *
מה הוא מקומה של המודעות העצמית בעולם כזה, בארץ שלנו, שבה מלחמה היא עניין יום יומי?
בתמימותי כי רבה אני מאמינה שזו היא התשובה היחידה.

יש קשר ישיר בין מודעות עצמית לאהבה עצמית,
בין אהבה עצמית ל"ואהבת לרעך כמוך",
בין "ואהבת לרעך כמוך" לשלום בית,
בין שלום בית לשלום בעם,
בין שלום בעם לשלום בעולם.
 
ודיינו.

* * * * * * * * * * *
אבא נפטר 20 שנים אחרי ששב מהמלחמה. היו אלה 20 שנים של חסד, חום ושמחה, שלא השכיחו לרגע את אותות המלחמה. והיום, 18 שנים בדיוק מפטירתו, אני פועלת בחזית האחת והיחידה שאפשרית מבחינתי, שהולכת ומתבהרת עם השנים – חזית האור.


   מילים תומכות   
"יסוד הכעס בא מצד חסרון היצירה הרוחנית
וכל מה שהיצירה הרוחנית מתרחבת
השלום מתרבה בעולם"
(הרב קוק, קובץ ח רנא)
 
שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

1.12.2012

יש לי פנטזיה

רוחות המלחמה השתיקו אותי. כיצד כותבים על עניינים שברוח בשעה שאנשים רבים כל כך חיים תחת מעטה של טילים ורבים אחרים תחת מעטה של דאגה? רוחות המלחמה השתיקו אותי. כיצד אכתוב בשעה שלא מעט אנשים, גם מוכרים לי אישית, איבדו את הרסן, והם משתלחים באנשים כמוני שמחזיקים בדעת מיעוט? לראשונה בחיי הרגשתי נרדפת במדינתי. ונאלמתי. 
 
ההתבוננות פנימה וכתיבת הדברים שעולים ממעמקי הנשמה חיוניים לי בעת שגרה. המצפן הפנימי שמסמן בעבורי את הדרך ונוסך ביטחון, משמעות ושמחה בכל פסיעה, מאבד ברגע את הכיוון כשאני מתרחקת – לא מתבוננת ולא כותבת. כדי לשמור על עצמי אני חייבת להתבודד, מעט אך בהתמדה. כך בעת שגרה ובוודאי בעת של קושי ומצוקה. ולכן, אם אהיה כנה, אומר – יכולתי והייתי צריכה לכתוב גם בעת המלחמה, אך חששתי שיש מי שלא יראה בעין יפה את הכתיבה על עניינים לכאורה נשגבים, כשכל רגע ביום מחושב על פי מסלול הטילים, ולמי יש זמן וכיצד אני מרהיבה עוז לכתוב עכשיו, מהצפון השקט, על הלב?
אז שתקתי. ובכך חטאתי. 
 
אך יותר מכל נאלמתי מתדהמה, חשש, ובעיקר כאב, כשהתחלתי לקרוא ולשמוע את דברי הנאצה שנכתבו ונאמרו כנגד אנשים כמוני, שחושבים ש"עמוד ענן" לא היה צריך לצאת לדרך – לא כך ולא עכשיו. את החשש אני מבינה. לצערי, גם היום אחשוש לצאת בגלוי לרחוב, לדוגמה, עם חולצה שעליה רשומות מילים נגד המבצע. אבל אני צריכה בעיקר לבחון את הכאב, שמרגיש בתוכי כמו פגיעה אישית חותכת: אגרוף לפנים – כן, היו מי שאמרו שזה מה שצריך לעשות אם פוגשים אנשים כמוני – שמרגיש כאגרוף ישיר לבטן הרכה. 
 
ובינתיים, במקום לבחון ולכתוב את הכאב, שתקתי. ושוב חטאתי.  
 
*****************************
 
שבע בבוקר. מד הטמפרטורה מצביע על עשר מעלות בחוץ. אני מתעטפת היטב, אוספת פנקס, עט וספל עם קפה חם, ויוצאת אל השקט שבגינה כדי לשוב ולכתוב לעולם את דרכי. 
 
יש לי פנטזיה – לנסוך טוב. אני מרגישה מחויבת לפנטזיה שלי במעגל האנשים שקרובים אליי, אך גם במעגל רחב יותר. במעגל הקרוב אני מנסה לתמוך בהקשבה, בדוגמה, בעזרה ובחיבוק. למעגל הרחב יותר אני מנסה להגיע באמצעות המילה הכתובה. וכשאני מניחה לפנטזיה; כשאני מתכופפת תחת משבי הרוח ונכנעת להם; כשאני מפסיקה לכתוב וכשאני נאלמת – אני בעצם מוותרת על עצמי, מכבה את האש שבקרבי וקמלה. 
 
אני מאמינה שכשאנחנו טובים לעצמנו אנחנו טובים לעולם. אני רוצה להיות טובה לעצמי. אני רוצה מאוד להיות טובה לעולם. לכן, אני מציתה היום שוב את האש, מעירה את הפנטזיה משנתה, וחוזרת לכאן. ומי שמוצא טוב בדבריי עוזר לי לממש את הפנטזיה שלי ולהפוך אותה לסיפור שאינו נגמר.
 

  נ.ב. 
ברשימה הקודמת הצגתי את השאלה: מתי אנחנו מגיבים לעולם בטוב ובחיוך ומתי בקשיחות ובתקיפות? האירועים האחרונים הוסיפו רבדים חדשים לדיון הפנימי שאני מנהלת בנושא. ברשימה הבאה אשוב לנקודה שבה עצרתי ואתעמק בשאלה הנ"ל, במהות הפנימית ובמנהיגות אמיתית. והפעם אנסה לא להיעלם וגם לא להיאלם.
 
שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג