משל נפית החתולים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יש לנו חתולים, הרבה. חתולי חצר למען הדיוק. כולם מסורסים או מעוקרות ורק שניים מהם – אביתר וג'וני - אוכלים וישנים, אם הם רוצים, בבית. חלק מהם הצלנו ממוות, לאחרים פשוט נתנו חיים, וכולם יחד עוזרים לנו להרגיש שאנחנו אנשים קצת יותר טובים. אני יכולה לכתוב ספר קצר עליהם – על כל אחד מהם ועל כולם יחד – אבל בפעם הזאת אני רוצה למקד את המבט דווקא אל נפית החתולים.

את נפית החתולים גיליתי במקרה לפני שני קיצים כשדפדפתי בספר "סודות מן השדות", שכתב אבי ציטרשפילר, עד שהמילה "חתולים" קפצה מול עיניי. וכך כתוב בין השאר בספר: "נפית החתולים היא הזן המתורבת מבין הנפיות ... לא רק בני האדם מאוהבים בנפית, כי אם גם חתולים גדולים, כמו אריות ונמרים, וחתולים קטנים יותר, חתולי הבית. האחרונים אוהבים להשתפשף בה, להתגלגל, ללעוס אותה ולהריח אותה...".

החלטנו לשתול בחצר נפיות. במשתלה הקבועה שלנו לא שמעו על נפית החתולים, אבל במשתלה אחרת אמרו לנו מיד "בוודאי". קנינו חמישה שתילים, פיזרנו אותם ברחבי החצר, שניים קמלו מיד, שניים – ששתלנו בתוך עציצים –  נקלטו היטב, והשתיל החמישי – אותו שתלנו בין סלעים, באדמה הקשה שבקצה החצר – התחיל אט אט להתאקלם לתנאיו. הוא שלח זרועות למעלה, אך התרחב גם לצדדים, שולח ענפים לכל כיוון, שחוצים זה את דרכו של זה, משתלבים ושוב נפרדים, ויוצרים סבך לא ברור של ענפים, עלים ופריחה.

בקיץ אני משקה את "השתיל החמישי" מדי יום. הגישה אליו לא נוחה, מעבר לסלע גדול, ואני רוכנת מעברו, שולחת יד ושופכת מעליו מים מבקבוק. יום אחרי יום ועדיין הוא נראה צמא בעיניי, צבעיו דהויים, עליו שמוטים מטה.

לפני כמה ימים החלטתי למשוך צינור מקצה החצר אל המסלעה ולהשקות באמצעותו את הצמחים שבין הסלעים. משכתי את הצינור, טיפסתי על הסלעים, פתחתי את הברז ואז, כשהבטתי על הענפים במבט-על, זיהיתי בבירור בין הענפים הסבוכים את לב הנפית, את נקודת השורש שממנה הכול צמח, והבנתי את טעותי: כשרכנתי אליה מעבר לסלע, שולחת יד מתוחה ושופכת מים מבקבוק, השקיתי רק את הענפים המרוחקים של הנפית, משאירה את שורש הנפית צמא; לא הגעתי כלל אל הגרעין.

חייכתי במבוכה, כיוונתי את זרם המים בדיוק אל שורש הנפית, והבנתי שאני אוחזת בידיי גם משל נהדר לחיים, רחב הרבה מעבר לנפית, שנמשלו הוא: כך גם אנחנו – מטפחים ומשקיעים בזרועות רחוקות של נשמתנו, מזניחים בקלות רבה מדי את הגרעין, את עצמנו, את לב נשמתנו. וכמה שנשקה את הענפים הרחוקים, החיצוניים, לא תהה בכך כלל תועלת עד שלא נשקיע בגרעין נשמתנו.

* * * * * * * * * * * * * * *

שעת ערב מאוחרת. כל המכשירים המרעישים כבויים. כך גם המחשב. אני פותחת את פנקס הכתיבה שלי, עוברת על הטקסט שכתבתי ושמה לב למשל נוסף שחבוי בין המשפטים: רק כשהבטתי על הנפית במבט-על הבחנתי בטעותי ויכולתי לראות את שורש הנפית. בדיוק כך כדאי שננהג גם עם חיינו – נביט עליהם מדי פעם במבט-על, נזהה את שורש נשמתנו ונבין.

* * * * * * * * * * * * * * *

אביתר, ג'וני, בלקני, שִינה, הנסיך, ונוס – אלה הם רק חלק משמותיהם של חתולי החצר שלנו, שעוזרים לנו להתחבר לחמלה שבנו, למסירות, לענווה, לאהבה. הם חיים את עצמם, מטפסים על העצים, מסתתרים בין השיחים, ישנים על כסאות, אוהבים את החצר שלנו, ורק אל נפית החתולים הם עדיין לא ממש מתקרבים.
 

  מילים נרדפות  

בפעם הזאת לא בחרתי ציטוט מתאים, שאומר דברים דומים לאלו שברשימה אבל אחרת ובצורה ממוקדת. יש לכם אולי רעיון?


שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג 

הטבלה המחזורית של הנפש (מהות פנימית – חלק ג')

זה פשוט, אני לא מבינה למה זה הסתבך כל כך: גם אנחנו – לא רק בגופנו – מורכבים מיסודות. כמו הטבלה המחזורית, שמציגה לפי סדר מסוים את היסודות שמרכיבים כ-ל מה שסביבנו, כך יש אי שם טבלה מחזורית שמארגנת את היסודות של הנפש. אני אמנם לא יודעת על קיומה, ייתכן שחכמי הסוד מכירים אותה, אבל ברור לי שזה כך: כל אחד מאתנו פנימה מורכב משילוב ייחודי של יסודות ברורים. היסודות והשילוב ביניהם הם המהות שלנו, ועד שלא נזהה אותם ועד שלא נחיה בהתאמה, חיינו לא יהיו שלמים ולא נקיים את ייעודנו בעולם. יותר מזה, אני חושבת שכשאנחנו פועלים בעולם שלא על פי יסודותינו, אנחנו מתהלכים למעשה לצד החיים ולא בתוכם, לעתים אף כרוח רפאים שאינה מוצאת את מקומה. 

מספר האלקטרונים ומיקומם באטום קובעים את התכונות של כל יסוד ואת אפשרויות השילוב שלו עם יסודות אחרים. גם אנו כך. היסודות האטומיים הרוחניים, הייחודיים לנו, אמורים לכוון את דרכנו, את מעשינו ופועלנו, את הקשרים שאנחנו יוצרים והיצירות שאנחנו מפיקים. אבל במקום להקשיב לעצמנו אנחנו מקשיבים לקול ההמון או המסורת, לתבניות חשיבה והתנהגות מוכנות, שנכונות לאחרים או למנגנונים, אבל לא בהכרח לנו. אנחנו חונקים את עצמנו, נעים עם הזרם, ומחמיצים את המהות, את מהות החיים. 

*********************************

בבולגריה אומרים "כן" ומנידים את הראש מימין לשמאל, ואומרים "לא" ומנידים את הראש מלמעלה למטה; במלחייה יש חור אחד והפלפלייה שלושה; האות P היא בעצם R והאות H היא בעצם N. זה נשמע כאילו הכול הפוך, אבל בעצם יכולתי להיוולד כאן ואז הכול היה נשמע נכון. רבים האנשים שבזמן שהם מטיילים בחו"ל הם רואים את ההבדלים ביננו לבינם, בין החיים שלנו לבין החיים שלהם. אני מחפשת דווקא את המשותף. ויש המון, כי כולנו בנויים מהיסודות.  

ההבנה שעלינו להיות עצמנו נמצאת אתי כבר שנים, אבל היא התחברה למילה "כימיה" כשהייתי בבולגריה, בדרכים, והבטתי מהצד באנשים. "ואם הייתי נולדת כאן", שאלתי את עצמי, "האם הייתי דומה למי שאני היום?"; "ואם ילדותי הייתה בכפר נידח בהרים", המשכתי לשאול כשחתכנו את רכס סטארה פלאנינה, "או בבניין שקירותיו מתקלפים בפאתי פלובדיב, האם הייתי מצליחה לחצוב את דרכי לחיים שמחים, בעלי משמעות?"; והתשובה שהתגלגלה על לשוני אמרה: הכול תלוי ביסודות הנפש והאם פועלים על פיהם. 

*********************************

שעת צהריים. אני יושבת על ספסל מתכת לצד גן ירוק, בראש גבעה בלב השכונה. לבד. עצי זית מעטרים את הגן, נהנים יחד אתי מהשקט שכאן באמצע החיים. אני לא מכירה את שמות יסודות הנפש, אבל אחד מהם  או שילוב ביניהם – בהכרח קשור לכתיבה. אחד נוסף להליכה. את שניהם אני מקפידה לקיים, בדיוק כמו ברגע זה. התעלות הנפש ברגעים שבהם אדם מקיים את עצמו קשה לתיאור ומוכרת רק למי שחווה אותם. רגעים אלו צריכים להפוך לשעות, שיצטברו לימים, ויתחברו בסופו של דבר לחיים, חיים מלאים של מימוש. 

יש בי יסודות נוספים שכבר ברורים לי. באופן רצוף אני מתבוננת בעצמי ובחיי ומזהה את ההתעלות והחריקות, את האמת והשקר, ולעת ערב אני מעבירה את ימיי כבמסננת ומשאירה רק את היסודות שלי, כיהלומים על הרשת. ורק על פיהם אני ממשיכה לפעול. מי שלא עושה זאת נתקע. מי שעושה זאת - פורץ. 

יש אומרים שאנחנו יכולים להיות כל מה שנרצה.

אני חושבת שאנחנו חייבים להיות פשוט מי שאנחנו.

 

   מילים נרדפות    

צמח, שאינו יכול לחיות בהתאם לטבעו, הוא מת;

אף אדם כך.

(הנרי דייויד תורו, מרי אזרחי)

 

  חומר למחשבה   

רבים הם המושחתים העשירים והעניים הטובים,

אך אנו לא נמיר את סגולותינו המצוינות בעבור עושר.

(סולון)

 

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

בולגריה - המהות הפנימית (חלק א')

בטיול הזה אני מקשיבה. ליערות הצבעוניים, למים הזורמים, לאנשים הפשוטים, לבתים העתיקים ולדרכים הצדדיות שחולפות מול עיניי. אני שוב בבולגריה, עם אמא. לפני שנה בדיוק טיילנו בבולגריה טיול כוכב – התמקמנו בסופיה, ממנה יצאנו לגיחות ואליה חזרנו לעת ערב. הפעם אנחנו בדרכים, חוצות את בולגריה בעיקר לאורכה. לפני שנה הגעתי לטיול עייפה ומרוטה, ומצאתי את עצמי מקיצה אל החיים. בפעם הזאת אני מגיעה נלהבת, גאה בדרכי, רגועה ומלאה כרימון בחדוות יצירה. ובשלוות המחשבות אני מחכה למילה שתקשור סביבה את הטיול הנוכחי. בפעם הקודמת זו הייתה ה"מקיצה". מה תהיה המילה בפעם הזאת?

* * * * * * * * *

המלצרית במסעדה הכפרית מקבלת את פנינו בברכת "בוקר טוב" בעברית. היא מלווה את הברכה בחיוך חם. המסעדה גולשת אל הרחוב הראשי של וליקו טרנובו העתיקה – עיר הבירה הראשונה של בולגריה. זהו רחוב צר, מרוצף באבנים גדולות. מעברו האחד בתים שכמו נערמים זה על גגו של זה, נצמדים למדרון תלול. מעברו השני ירידה חדה אל נהר יאנטרה. האוויר צלול וקריר ואני מתעטשת לפתע. המלצרית מברכת אותי בבולגרית בברכת "לבריאות" ושואלת את אמי איך אומרים "לבריאות" בעברית. לאחר שהיא מוודאת שהבינה היטב את המילה ואת דרך ביטויה, היא שולפת פנקס קטן מכיס אפודתה וממהרת לרשום את המילה החדשה. "אני רושמת כל מילה חדשה שאני לומדת, לאו דווקא בעברית", היא מסבירה ומחייכת בהתרגשות. "תבואי לבקר בארץ", אמי מזמינה אותה. המלצרית מחייכת במבוכה, "גם אם אחסוך כל חיי לא אצליח לממן את הנסיעה", היא מסבירה ובכל זאת מחייכת מלוא הפה ורושמת כל מילה חדשה, כמו חוסכת טיפים לנסיעה.

* * * * * * * * *

לקראת סוף העלייה לשיפקה – מעבר הרים ברכס הרי הבלקן – המכונית שלנו נעצרת. עשן לבן עולה ממכסה המנוע. אבגני, הנהג שמוביל אותנו בטיול, מצליח לגלגל את המכונית אל צדי הכביש הצרים, אני עוזרת לו כמיטב יכולתי. אנחנו בוחנים יחד את המנוע ומבינים לבסוף שאחד הצינורות שמוליכים מים נקרע, והמים זלגו ממנו בחופשיות אל הכביש. אין לנו מים נוספים. המנוע לוהט. אנחנו מחכים, מקווים למכונית חולפת שנהגה יוכל לסייע לנו. אמא עייפה, הדרך עוד ארוכה, והאביר מגיע לבסוף כשהוא נוהג במשאית מקרטעת שמובילה ירקות. הוא משאיר לנהג שלנו בקבוקים עם מים, מעמיס את המזוודות שלנו בין הירקות ועוזר לאמא שלי להעפיל אל מרומי מושב הנהג. אני מטפסת אחריה ואנחנו יוצאים לדרך. יורי קוראים לנהג. הוא מדבר בולגרית בלבד, בפה ללא שיניים, גבר באמצע שנות חייו, שמוביל ירקות מהעיר הגדולה אל עיר בגבולה הצפוני של בולגריה. אנחנו נוסעים יחד כשעתיים ומחצה. אמא מדברת איתו מדי פעם, אני מתלהבת בינתיים מהנוף, ויורי מסביר שמרוב עבודה הוא לא שם לב לנוף, ושהחופש היחיד שהוא מרשה לעצמו הם עשרה ימים, מדי שנה, בהרי רודופי הקסומים, בדרומה של בולגריה. כשהוא מוריד אותנו בתחנתו האחרונה בדרך, רק אחרי שדאג להזמין מונית שתיקח אותנו ליעדנו, הוא לוחץ את ידי בחום, כאילו אני עזרתי לו. אמא מציעה לו כסף, אך הוא מסרב לו. מחלון המונית שמזנקת קדימה אני מסתכלת על יורי, שממשיך לדרכו, תוהה על אדיבותו וטוב לבו, קושרת אותם לחיוכה של המלצרית שלא שאלתי לשמה, חושבת על המהות הפנימית של כל אחד מאתנו, ומנסה להבין – מתי אנחנו מגיבים לעולם בטוב ובחיוך ומתי בקשיחות ובתקיפות?

* * * * * * * * *

בשלוות המחשבות ולאורך הדרכים אני רושמת לעצמי נושאים שבהם ארצה להעמיק – התניות, מנהיגות של אמת, מהות פנימית ומהות משותפת – ומחכה למילה שתקשור סביבה את הטיול הנוכחי. בפעם הקודמת זו הייתה ה"מקיצה". נדמה לי שבטיול הנוכחי המילה שמתגבשת היא "כימיה". על כל אלה ועוד – בהמשך, כאן בבלוג.

 

   מילים נרדפות   

  האחד נולד לזרוע, האחר לשיר 

Един се родил да сее, друг да пее

(Edin se rodil da seе, droug da pee)

 

הפתגם לקוח מכולנו בולגרים J

 

באתר הנ"ל מצאתי גם את "המנהיגים באים והולכים, אך רק האנשים הם בעלי משמעות", שמבשר על חלק מהמחשבות עליהן אני רוצה לכתוב כאן בהמשך.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

להגיע למהות

לפחות שתי עקבות השאיר על אדמתי הסרט "הוגו" מעבר לתנועה המדהימה של המצלמה, שרצה במהירות, בגובה העיניים, לאורכה של תחנת רכבת צפופה, בין שלל דמויות ודוכנים ססגוניים, ולא נותנת לדבר לעצור את תנועתה. "הוגו" –סרט ילדים שמתאים יותר למבוגרים, בבימויו של מרטין סקורסזה, הוקרן עד לא מזמן בבתי הקולנוע. הסרט מציג את סיפורו של נער יתום בן 12 המתגורר בתחנת רכבת בפריז, ומביא דרכו את סיפורו של הקולנוע בראשית ימיו. אבל אני, כהרגלי, לקחתי מהסרט דברים אחרים: "הייתי מכונה מקולקלת ואתה תיקנת אותי", כך אומר אחד מגיבורי הסרט באחד מרגעי השיא שלו, ואני מיהרתי לרשום את המשפט בפנקס הקטן, שתמיד מלווה אותי. זו העקבה הראשונה.

גיבור הסרט מתייחס אמנם למשהו גדול יותר – "מי שאיבד את מטרתו (בחיים) הוא כמו מכונה שהתקלקלה" הוא מוסיף – אבל כולנו מכונות מקולקלות, בדרך זו או אחרת, ומי שמבין זאת דרכו קלה יותר. כבר שנים אני מתייחסת כך לכל מה שקורה לי, אבל המשפט הזה נתן לי מילים ברורות. כשמשהו בי או סביבי מתחיל לקרטע אני עוצרת מיד – או זמן מה אחרי – ומסתכלת פנימה, כמו מכניסה את עצמי לטיפול במוסך: מה נחלש בתוכי? מהיכן מגיע הכעס? מהו מקורו? האם אני באמת כועסת על מי שמולי או שמא אני כועסת על חולשה נסתרת שלי? למה החשש הזה? האם הוא אמיתי? האם הוא "שלי" או שירשתי אותו ממשפחתי? מה מקור העצבנות? אולי זה בכלל משהו גופני? וכך זה ממשיך. וכמו בקול שני שמלווה את הבדיקה העצמית, אני מסתכלת גם על מי שמולי כמכונה שאולי התקלקלה, ומזכירה לעצמי שכנראה זה לא ממש בכוונה ומקור התגובה הוא פשוט בחלק אחד מקולקל, שניתן לתיקון, אם רק נרצה, אם רק נשים לב.

לפני שנים רבות, כשהייתי בכיתה ט' ואולי ח', נעלבתי עד עמקי נפשי מהמורה לספרות, שכל כך אהבתי. האירוע התרחש דווקא באחד הימים שבהם לא הגעתי לבית הספר, עוד יום מני רבים שבו הרגשתי לא טוב, כנראה בשל מחלת הברונכיטיס שממנה סבלתי בילדותי. המורה שאלה בכיתה "היכן שרית?". כששמעה שאני שוב חולה אמרה בפשטות, אל מול כולם, "היא כל כך חולנית", והמשיכה הלאה. חברה שהגיעה לבקר אותי בהמשך היום סיפרה לי על כך, ואני נעלבתי כל כך. "למה היא הייתה צריכה להגיד את זה?" שאלתי בכעס, "למה לפני כולם?" הוספתי בעלבון, "אני חולנית?". עברו ימים רבים, הכעס בער בי לצד הבושה, עד היום אני זוכרת את התחושה, עד שהבנתי שנעלבתי מהאמת. פשוט מהאמת! כן, הייתי חולנית. כן, הייתי חלשה. זה הדבר שכאב לי ולא דבריה של המורה. המורה בסך הכול רצתה להביע את דאגתה הכנה, אבל אני הגבתי כמו דיברה עליי רעה. אירוע זה פקח את עיניי לרווחה, ולמרות שהתרחש לפני שנים אני מביאה אותו כאן כדוגמה כי הוא פשוט, ברור ומדויק, ומדגים היטב שכדאי בכל עת לבדוק היטב את מקור הכעס, העלבון או הכאב, כשאלה מחליטים להרים את ראשם.

כשמודעים לתגובות שלנו ולמקורן או לתגובות של מי שמולנו ולמקור האפשרי שלהן – קל יותר להתמודד עם כל מה שעולה וצף אל פני השטח ועוצר ומעכב, מטריד ומכביד, מעיק ומדיר שינה. לפתע, רוב הדברים מקבלים משמעות אחרת ובעיקר משמעות שניתן להתמודד איתה. עוד תיקון ועוד תיקון, התיקונים נעשים קלים יותר, הבעיות מתרחקות זו מזו, ומתקבל מרווח בחיים, מרווח שמאפשר להגיע לעיקר, למהות – לבדוק מי אנחנו באמת ולהיות אנחנו, בכל רגע ובכל תנועה.

וכך אני מגיעה למשפט השני שרשמתי בפנקסי במהלך הסרט, לעקבה השנייה – "העולם הוא כמו מכונה שלמה, אין חלקים מיותרים, לכל אחד יש תפקיד" – אלה דברי הסרט לקראת סופו, זו גם אמונתי וכך גם מתחברים זה לזה חלקי הרשימה הנוכחית וכלל רשימות הבלוג: אם נתבונן בעצמנו ונכיר את עצמנו; אם נבין שהתגובות שלנו ושל הסובבים אותנו נובעות בדרך כלל מחולשותינו; אם נגיב בהתאם ונחזק את עצמנו – נוכל להגיע לעיקר, להיות עצמנו, ובכך להגשים את ייעודנו ולמצוא את מקומנו הנכון בעולם.

     מילים נרדפות     

כאשר נפסיק להיכנע לצלמנו ולצלם דמותם של אחרים – נגלה את טבענו הייחודי,

נלמד להיות עצמנו,

ונפתח את ערוצינו הקיימים.

(שקטי גווין)

   שאלה להתבוננות   

מתי אני לבד?

מתי אני לבד, בשקט?

מתי אני לבד, בשקט, עם עצמי?

שער: מהות