‏הצגת רשומות עם תוויות ייעוד אישי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ייעוד אישי. הצג את כל הרשומות

26.6.2012

לעשות ניגון


חם כבר בחצר, למרות שעת הבוקר. אסף מזהיר אותי מפני בייבי נחש שעבר אתמול במהירות בדיוק במקום שבו אני יושבת עכשיו, מתחת לשריגי הגפן שהפסיקה לעת עתה את גדילתה. ובכל זאת אני יושבת בחוץ, רק כך אני יכולה לכתוב – בעט, על נייר, מתחת לשמים גלויים, בליווי ציוץ ציפורים ולקול שירת העשבים. אחת מחתולות החצר מצטרפת אליי, מחזקת אותי בבחירתי, וכך גם גזוז צונן בטעם פטל, גזוז של פעם.

דע לך
שכל רועה ורועה
יש לו ניגון מיוחד
משלו
דע לך
שכל עשב ועשב
יש לו שירה מיוחדת
משלו
ומשירת העשבים
נעשה ניגון
של רועה
(שירת העשבים, נעמי שמר על פי ר' נחמן מברסלב*)

אומר זאת שוב ושוב: הייעוד שלנו, על פי הבנתי, הוא להכיר את הקול הייחודי שלנו ולבטא אותו בדרך זו או אחרת. הכתיבה היא חלק מייעוד שלי, ובכל יום אני ממשיכה לבחון את עצמי ואת סביבתי, להשתכלל ולדייק יותר ויותר בצליל ובמסר – בשירה שלי, כמו כנר שמכוון שוב ושוב את כינורו.

השמים מתכסים בעננים ורוח רעננה נושבת לפתע בין ענפי העצים. הטבע סביבי מתגייס ומסייע לי להשלים את כתיבתי, כמו מנגן יחד אתי, ואני חושבת שזה הזמן להבהיר שהשירה לבד היא הכרחית, חשובה ויפה, אך ללא הניגון יחד – היא איננה שלמה. מזה כמה חודשים, ככל שאני הולכת ומדייקת בדרכי, כך אני מרגישה גם את הכמיהה הגוברת לניגונים, לשיתופי פעולה, ליצירה משותפת – בחומר או ברוח, באמנות או בחיי היום יום – לעצמה שיש בתדרים שונים שמתחברים לאחד.

לפני כמה ימים הייתי בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שביצעה את "סטבט מאטר" של רוסיני. מקהלה רבת משתתפים, נגנים רבים, ארבעה סולנים ומנצח, המון רב על הבמה, קולות שונים כל כך – את ההבדלים אפשר היה לשמוע לפני הקונצרט בזמן כיוון הכלים והקולות – וכולם התחברו בהינף שרביט, בדיוק ובהתאמה, ליצירה אחת עצמתית ומרגשת כל כך. וזוהי מטפורה לחלק מהותי נוסף בייעוד שלנו: לדעת את קולנו, לבטא אותו ולעשות ממנו ניגון (ביחד עם קולות אחרים).

העננים מתפזרים, החום לא בוטל, זה הזמן לחזור הביתה פנימה, להקליד את המילים ולהמשיך לחפש את הנגנים שלצדי. את חלקם כבר מצאתי, ואני ממשיכה לחפש.



מילים נרדפות
אנחנו כולנו יחדיו פאזל אחד גדול ומרהיב. וכמו חלקיק של פאזל,
עלינו לא לשכוח את חלק הציור המוטבע עלינו, שהוא ייחודיותנו,
אך גם לא לשכוח את הבליטות שיש לנו, שדרכן אנו מתחברים אל הכלל
(גיל חורב)


שאלה להתבוננות
עם מי אתם מנגנים?
עם מי אתם יכולים לעשות ניגון?

 * תודה למשה יוסף על התזכורת לשירת העשבים.

שרית יעקב, בלוג שער לאור, אתם מוזמנים להגיב בלוג

30.4.2012

להגיע למהות






לפחות שתי עקבות השאיר על אדמתי הסרט "הוגו" מעבר לתנועה המדהימה של המצלמה, שרצה במהירות, בגובה העיניים, לאורכה של תחנת רכבת צפופה, בין שלל דמויות ודוכנים ססגוניים, ולא נותנת לדבר לעצור את תנועתה. "הוגו" –סרט ילדים שמתאים יותר למבוגרים, בבימויו של מרטין סקורסזה, הוקרן עד לא מזמן בבתי הקולנוע. הסרט מציג את סיפורו של נער יתום בן 12 המתגורר בתחנת רכבת בפריז, ומביא דרכו את סיפורו של הקולנוע בראשית ימיו. אבל אני, כהרגלי, לקחתי מהסרט דברים אחרים: "הייתי מכונה מקולקלת ואתה תיקנת אותי", כך אומר אחד מגיבורי הסרט באחד מרגעי השיא שלו, ואני מיהרתי לרשום את המשפט בפנקס הקטן, שתמיד מלווה אותי. זו העקבה הראשונה.

גיבור הסרט מתייחס אמנם למשהו גדול יותר – "מי שאיבד את מטרתו (בחיים) הוא כמו מכונה שהתקלקלה" הוא מוסיף – אבל כולנו מכונות מקולקלות, בדרך זו או אחרת, ומי שמבין זאת דרכו קלה יותר. כבר שנים אני מתייחסת כך לכל מה שקורה לי, אבל המשפט הזה נתן לי מילים ברורות. כשמשהו בי או סביבי מתחיל לקרטע אני עוצרת מיד – או זמן מה אחרי – ומסתכלת פנימה, כמו מכניסה את עצמי לטיפול במוסך: מה נחלש בתוכי? מהיכן מגיע הכעס? מהו מקורו? האם אני באמת כועסת על מי שמולי או שמא אני כועסת על חולשה נסתרת שלי? למה החשש הזה? האם הוא אמיתי? האם הוא "שלי" או שירשתי אותו ממשפחתי? מה מקור העצבנות? אולי זה בכלל משהו גופני? וכך זה ממשיך. וכמו בקול שני שמלווה את הבדיקה העצמית, אני מסתכלת גם על מי שמולי כמכונה שאולי התקלקלה, ומזכירה לעצמי שכנראה זה לא ממש בכוונה ומקור התגובה הוא פשוט בחלק אחד מקולקל, שניתן לתיקון, אם רק נרצה, אם רק נשים לב.

לפני שנים רבות, כשהייתי בכיתה ט' ואולי ח', נעלבתי עד עמקי נפשי מהמורה לספרות, שכל כך אהבתי. האירוע התרחש דווקא באחד הימים שבהם לא הגעתי לבית הספר, עוד יום מני רבים שבו הרגשתי לא טוב, כנראה בשל מחלת הברונכיטיס שממנה סבלתי בילדותי. המורה שאלה בכיתה "היכן שרית?". כששמעה שאני שוב חולה אמרה בפשטות, אל מול כולם, "היא כל כך חולנית", והמשיכה הלאה. חברה שהגיעה לבקר אותי בהמשך היום סיפרה לי על כך, ואני נעלבתי כל כך. "למה היא הייתה צריכה להגיד את זה?" שאלתי בכעס, "למה לפני כולם?" הוספתי בעלבון, "אני חולנית?". עברו ימים רבים, הכעס בער בי לצד הבושה, עד היום אני זוכרת את התחושה, עד שהבנתי שנעלבתי מהאמת. פשוט מהאמת! כן, הייתי חולנית. כן, הייתי חלשה. זה הדבר שכאב לי ולא דבריה של המורה. המורה בסך הכול רצתה להביע את דאגתה הכנה, אבל אני הגבתי כמו דיברה עליי רעה. אירוע זה פקח את עיניי לרווחה, ולמרות שהתרחש לפני שנים אני מביאה אותו כאן כדוגמה כי הוא פשוט, ברור ומדויק, ומדגים היטב שכדאי בכל עת לבדוק היטב את מקור הכעס, העלבון או הכאב, כשאלה מחליטים להרים את ראשם.

כשמודעים לתגובות שלנו ולמקורן או לתגובות של מי שמולנו ולמקור האפשרי שלהן – קל יותר להתמודד עם כל מה שעולה וצף אל פני השטח ועוצר ומעכב, מטריד ומכביד, מעיק ומדיר שינה. לפתע, רוב הדברים מקבלים משמעות אחרת ובעיקר משמעות שניתן להתמודד איתה. עוד תיקון ועוד תיקון, התיקונים נעשים קלים יותר, הבעיות מתרחקות זו מזו, ומתקבל מרווח בחיים, מרווח שמאפשר להגיע לעיקר, למהות – לבדוק מי אנחנו באמת ולהיות אנחנו, בכל רגע ובכל תנועה.

וכך אני מגיעה למשפט השני שרשמתי בפנקסי במהלך הסרט, לעקבה השנייה – "העולם הוא כמו מכונה שלמה, אין חלקים מיותרים, לכל אחד יש תפקיד" – אלה דברי הסרט לקראת סופו, זו גם אמונתי וכך גם מתחברים זה לזה חלקי הרשימה הנוכחית וכלל רשימות הבלוג: אם נתבונן בעצמנו ונכיר את עצמנו; אם נבין שהתגובות שלנו ושל הסובבים אותנו נובעות בדרך כלל מחולשותינו; אם נגיב בהתאם ונחזק את עצמנו – נוכל להגיע לעיקר, להיות עצמנו, ובכך להגשים את ייעודנו ולמצוא את מקומנו הנכון בעולם.


     מילים נרדפות     
כאשר נפסיק להיכנע לצלמנו ולצלם דמותם של אחרים – נגלה את טבענו הייחודי,
נלמד להיות עצמנו,
ונפתח את ערוצינו הקיימים.
(שקטי גווין)


   שאלה להתבוננות   
מתי אני לבד?
מתי אני לבד, בשקט?
מתי אני לבד, בשקט, עם עצמי?

שער: מהות

9.2.2012

הכול מתחיל כאן


במכונית, בדרך חזרה מבית הספר, שמעתי את חברו של רון - שניהם בכיתה ה' - אומר: "אבל למה עץ? זה תמיד עצים, כמה עצים. אין דבר כזה עץ אחד". לשמחתי לא היינו צריכים להשיב לו. בדיוק חלפנו על פני גבעה ירוקה בסמוך לביתנו שבראשה עומד, מדי יום, עץ בודד, משקיף בשקט על סביבתו. הפנינו את מבטינו אליו. הסיפור הזה מתאים כל כך לרשימה הנוכחית גם בגלל מועד פרסומה – יום אחרי ט"ו בשבט, וגם בגלל נושאה: כולנו אנשים, אבל כל איש הוא אחד ומיוחד. האם אנחנו זוכרים את זה?

במשך שנים הייתי עסוקה בחיפוש. לא היה ברור לי בדיוק מה אני מחפשת, אבל קראתי לזה – כמו רבים אחרים – הייעוד שלי. מסלול החיפושים שלי היה פתלתל ומתסכל, ואת התשובה מצאתי יום אחד, במפתיע, דווקא בריאיון עם עו"ד יעקב וינרוט שפורסם במוסף מיוחד של מעריב לכבוד חג הפסח בשנת 2002. ברגע אחד נפקחו עיניי. וינרוט הביא בריאיון סיפור חסידי ידוע, שלא הכרתי. הסיפור מספר על אדמו"ר אחד, רבי זושא, שאמר שכאשר יגיע לשמים אחרי 120 שנה, לא ישאלו אותו למה הוא לא היה משה רבנו, ולמה הוא לא היה צדיק פלוני אלמוני, אלא ישאלו אותו: "למה לא היית זושא? למה לא היית אתה?"

ומהרגע שפגשתי את זושא הבנתי לאן אני הולכת. גם אם לא ידעתי עדיין איך - ידעתי לאן. ומאותו רגע, כמו מגדלור שעומד תדיר מול עיניי, אני הולכת אליי ומטרתי אחת: להיות אני.

כך הפך עורך הדין וינרוט, בלי משים, להיות אחד המדריכים שלי. אכן, מפתיע היכן אפשר למצוא את המדריכים שלנו, אם רק נהיה קשובים. והוא אפילו לא יודע שהוא כזה.

אז כן, הכול מתחיל כאן. הייעוד שלנו הוא פשוט להגיע לעצמנו ולהיות עצמנו, מזוקקים. מכאן נבנה את שארית חיינו. לא מדובר רק בעיסוק שלנו - מדובר במהות, בכל רגע ורגע. זה לא פשוט להיות עצמנו, להיות באמת עצמנו, להיות אמתיים בכל רגע, כלפי חוץ וכלפי פנים. פעמים רבות אנחנו אפילו לא זוכרים מי אנחנו באמת, מי אנחנו במקור, מתחת לחינוך שקיבלנו, לקולות ששמענו, לציפיות שעוטפות אותנו. והדרך חזרה אינה ברורה מאליה והיא בוודאי אינה קצרה. מדובר בעבודת מודעות יום יומית, וקל מאוד לזלוג ממנה בלי משים, אבל כשהיעד צלול וחד – הדרך אליו ברורה יותר.

כן, הכול מתחיל כאן – גם הבלוג. "שער לאור" לא מתכנן להיות בלוג אקראי. בדרך כלל לא אתייחס כאן לאירועים מזדמנים בציבורי או בפרטי, במרחבים או בתוכי. ל"שער לאור" יש נקודת התחלה – הנקודה שכאן - ויש מסלול ואפילו תוכן עניינים, ששעריו העיקריים הם: אמת, מהות, השיר שלנו והדרך שלנו. בשערים אלה אעסוק בעיקר בבלוג, מזוויות ופנים רבות, במטרה להגיע לייעוד שלנו – לעצמנו. גם אם אפשר יהיה לקרוא כל רשימה בנפרד – ובהחלט אפשר – תהיה המשכיות מסוימת בבלוג זה, ולכן, אשמח אם תישארו מחוברים, ונהיה כולנו עצמנו.


    מילים נרדפות    
מי שלא אוהב את עצמו, כנראה הוא לא עצמו
אלא, מנסה להיות מישהו אחר.
(עיגולי השמחה של דסי, דוד בן יוסף)


        תגובה         
ים של נחת ועצמה שאבתי מהתגובות המרגשות כל כך שקיבלתי מכם, כאן ובמייל;
הייתי רוצה להראות לכם את כולן, אבל אתאפק;
אבל מה שברור לעין הוא שאני, למרות הכול, לא חיה בבועה.


  שאלה להתבוננות  
האם יש לך דרך?
מהי?

שער: אמת