כל התשובות

תקשיבו. האם אתם שומעים את הקסם? לא? תקשיבו שוב. שומעים את השקט השורה בכול? השקט שבראשית הדברים. האמת היא שלעתים קרובות אני יכולה גם לראות אותו.

אני רואה אותו בצמרות העצים, בלב החצר, במעוף הציפור, בין עלי הגפן תחתיהם אני יושבת עכשיו. לא רק האוזן שותפה לקסם, ולא רק העין, אלא גם משהו פנימי – אבל התחושה ממשית, ואני מגיעה אליה בעיקר כשאני יושבת – לא להרף עין – תחת השמים, אי שם בטבע או בחצר ביתי.

כשאני אומרת לאנשים שאני מסוגלת לשבת במשך שעות בחצר, הם מביטים בי בפליאה, עיניהם פעורות. "את לא יכולה?" אני שואלת, נדהמת יותר מהם. "אני לא מסוגלת לא לעשות כלום, חייבת לעשות משהו," זו התשובה שאני מקבלת בדרך כלל.

אבל לשבת במשך שעות בחצר הבית או אי שם אינו לא לעשות כלום. זהו מסע שלם. האם זה מה שמפחיד? נכון, יש גם רגעים שמכווצים את הלב במסע הזה, אבל בסופו של דבר מדובר מסע שכולו יופי, רכות אין קץ ואושר מתמשך.

כל מי שאומר שהאושר הוא רגעי שיא בודדים – ברור לי שאינו יושב מדי בוקר תחת השמים ומקשיב. או קורא הגות. או כותב. או מצייר. או מביט בפרחים שסביבו, בעצים, בחתולים, בחרקים, בתנועה הרבתית שמתגלה לפתע בין השיחים. או מצטרף בדממה לשירת הציפורים. או מצטרף בקול.

כאן נמצא האושר הגדול, והוא בהישג יד של (כמעט) כל אחד. 

יותר מאשר

ידע ומיומנויות (שאחרים קבעו)

חשוב בעיניי

שילד ידע להעסיק את עצמו

גם כשאין חשמל סביבו

שידע ללמוד

גם לבד

לחפש תשובות

למה שמעניין אותו

שישים לב לסביבתו

שידע לומר תודה

ובעצם זה מה שחשוב לי

גם אצל מי שכבר מבוגר

* * * * *

האם תחילת הרשימה קשורה לסופה?

לדעתי – כן.

וגם את זה כתבתי

אם אשב כאן

מספיק זמן

את כל התשובות

אדע

קריאה נוספת

1 + 23

 

למדתי

למדתי לחכות.

לחכות בסבלנות, באמונה ותוך כדי עשייה עקבית.

זה משתלם.

למדתי לזרוע ולאפשר – 

אין לדעת מה ינבוט, מתי או היכן.

למדתי לתת חשיבות גדולה לדברים הקטנים,

שיוצרים בסופו של דבר את התמונה.

למדתי, שככל שאני עושה פחות – אני מצליחה לעשות דווקא יותר.

אבל, על כך אולי כדאי שארחיב ברשימה נפרדת.

- - - - - - - - - - - - -

מדי יום מתרחשים בחיי כל אדם לא מעט אירועים, חלקם בולטים לעין, חלקם נחבאים, ובכל אחד טמון דבר מה, אם רק נביט. אצל רוב האנשים הדברים שקורים עוברים ומיד נפלטים (כמו שלשול...), אבל לא רק הגוף זקוק לעיבוד – אלא גם הנשמה, אחרת עיקרי הדברים פשוט הולכים לאיבוד.

אני מעבדת. במהלך הימים, בהתמדה, אני נוהגת לרשום לעצמי נקודות ציון, ואני לא מסתפקת בכך – אני גם חוזרת אליהן: בוחנת אותן, מנסה להבין, מוצאת פעמים רבות דפוסים חוזרים, מבינה תהליכים, מחליטה החלטות, משנה – משפיעה.  

נכון. זו עבודה. לעתים סיזיפית. אבל אני, באופן אישי, אינני יודעת לחיות אחרת.

- - - - - - - - - - - - -

למדתי, שכשיש מהמורות בדרך – אני צריכה קודם כול להתבונן פנימה, אל נקודות החולשה שלי, אל דפוסי החשיבה, אל הפחדים. עד כה ­זה הוכיח את עצמו, גם כשהמהמורות לא היו קשורות – לכאורה – אליי, וגם כשהן היו פיזיות.

- - - - - - - - - - - - -

באחד הימים, אחרי סוף שבוע אצל אמי, יצאתי למרפסת דירתה אוחזת בידיי את ספל הקפה השחור של הבוקר. מחשבותיי היו עסוקות, וכך לגמתי מהקפה ורשמתי לעצמי משימות לשבוע הקרוב, אולי אף נדדתי למקומות אחרים. רגע לפני הלגימה האחרונה הבטתי פנימה אל שארית הקפה, שלא היה לי הפעם טעים במיוחד, ורק אז הבנתי ששתיתי אותו בלי סוכר. הופתעתי, לרגע קצרצר התרגזתי, אבל מיד חייכתי, כי ידעתי שעכשיו אני אוחזת בידיי לא רק ספל קפה, אלא גם דימוי נפלא לחיים:

לא כדאי

רק לקראת סופם

להבין ששכחנו להמתיק אותם J

- - - - - - - - - - - - -

למדתי שיש לי כוח גדול להשפיע על חיי

וגם על חיי הסובבים אותי.

לא תמיד הם מודעים לכך, אבל אני יודעת.

רשימות קשורות בבלוג

• רגעים
• מנהיגות פנימית
• על סוד תבונה ורגישות

וכמובן, איך לא – באדיבודהא, עולמות פנימיים