הטבלה המחזורית של הנפש (מהות פנימית – חלק ג')

זה פשוט, אני לא מבינה למה זה הסתבך כל כך: גם אנחנו – לא רק בגופנו – מורכבים מיסודות. כמו הטבלה המחזורית, שמציגה לפי סדר מסוים את היסודות שמרכיבים כ-ל מה שסביבנו, כך יש אי שם טבלה מחזורית שמארגנת את היסודות של הנפש. אני אמנם לא יודעת על קיומה, ייתכן שחכמי הסוד מכירים אותה, אבל ברור לי שזה כך: כל אחד מאתנו פנימה מורכב משילוב ייחודי של יסודות ברורים. היסודות והשילוב ביניהם הם המהות שלנו, ועד שלא נזהה אותם ועד שלא נחיה בהתאמה, חיינו לא יהיו שלמים ולא נקיים את ייעודנו בעולם. יותר מזה, אני חושבת שכשאנחנו פועלים בעולם שלא על פי יסודותינו, אנחנו מתהלכים למעשה לצד החיים ולא בתוכם, לעתים אף כרוח רפאים שאינה מוצאת את מקומה. 

מספר האלקטרונים ומיקומם באטום קובעים את התכונות של כל יסוד ואת אפשרויות השילוב שלו עם יסודות אחרים. גם אנו כך. היסודות האטומיים הרוחניים, הייחודיים לנו, אמורים לכוון את דרכנו, את מעשינו ופועלנו, את הקשרים שאנחנו יוצרים והיצירות שאנחנו מפיקים. אבל במקום להקשיב לעצמנו אנחנו מקשיבים לקול ההמון או המסורת, לתבניות חשיבה והתנהגות מוכנות, שנכונות לאחרים או למנגנונים, אבל לא בהכרח לנו. אנחנו חונקים את עצמנו, נעים עם הזרם, ומחמיצים את המהות, את מהות החיים. 

*********************************

בבולגריה אומרים "כן" ומנידים את הראש מימין לשמאל, ואומרים "לא" ומנידים את הראש מלמעלה למטה; במלחייה יש חור אחד והפלפלייה שלושה; האות P היא בעצם R והאות H היא בעצם N. זה נשמע כאילו הכול הפוך, אבל בעצם יכולתי להיוולד כאן ואז הכול היה נשמע נכון. רבים האנשים שבזמן שהם מטיילים בחו"ל הם רואים את ההבדלים ביננו לבינם, בין החיים שלנו לבין החיים שלהם. אני מחפשת דווקא את המשותף. ויש המון, כי כולנו בנויים מהיסודות.  

ההבנה שעלינו להיות עצמנו נמצאת אתי כבר שנים, אבל היא התחברה למילה "כימיה" כשהייתי בבולגריה, בדרכים, והבטתי מהצד באנשים. "ואם הייתי נולדת כאן", שאלתי את עצמי, "האם הייתי דומה למי שאני היום?"; "ואם ילדותי הייתה בכפר נידח בהרים", המשכתי לשאול כשחתכנו את רכס סטארה פלאנינה, "או בבניין שקירותיו מתקלפים בפאתי פלובדיב, האם הייתי מצליחה לחצוב את דרכי לחיים שמחים, בעלי משמעות?"; והתשובה שהתגלגלה על לשוני אמרה: הכול תלוי ביסודות הנפש והאם פועלים על פיהם. 

*********************************

שעת צהריים. אני יושבת על ספסל מתכת לצד גן ירוק, בראש גבעה בלב השכונה. לבד. עצי זית מעטרים את הגן, נהנים יחד אתי מהשקט שכאן באמצע החיים. אני לא מכירה את שמות יסודות הנפש, אבל אחד מהם  או שילוב ביניהם – בהכרח קשור לכתיבה. אחד נוסף להליכה. את שניהם אני מקפידה לקיים, בדיוק כמו ברגע זה. התעלות הנפש ברגעים שבהם אדם מקיים את עצמו קשה לתיאור ומוכרת רק למי שחווה אותם. רגעים אלו צריכים להפוך לשעות, שיצטברו לימים, ויתחברו בסופו של דבר לחיים, חיים מלאים של מימוש. 

יש בי יסודות נוספים שכבר ברורים לי. באופן רצוף אני מתבוננת בעצמי ובחיי ומזהה את ההתעלות והחריקות, את האמת והשקר, ולעת ערב אני מעבירה את ימיי כבמסננת ומשאירה רק את היסודות שלי, כיהלומים על הרשת. ורק על פיהם אני ממשיכה לפעול. מי שלא עושה זאת נתקע. מי שעושה זאת - פורץ. 

יש אומרים שאנחנו יכולים להיות כל מה שנרצה.

אני חושבת שאנחנו חייבים להיות פשוט מי שאנחנו.

 

   מילים נרדפות    

צמח, שאינו יכול לחיות בהתאם לטבעו, הוא מת;

אף אדם כך.

(הנרי דייויד תורו, מרי אזרחי)

 

  חומר למחשבה   

רבים הם המושחתים העשירים והעניים הטובים,

אך אנו לא נמיר את סגולותינו המצוינות בעבור עושר.

(סולון)

 

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

לא יעשה אדם את נפשו שקר (מהות פנימית - חלק ב')

 

יש לי פנקסים בשלל צבעים, קטנים וגדולים, פשוטים ומעוצבים, ותמיד אחד מהם נמצא אתי, לצד עט פיילוט בעובי 0.4 בצבע כחול. בכל הזדמנות שיש לי אני רושמת בפנקס תובנות, ציטוטים מיוחדים, רעיונות, משפטי מפתח ושאלות שארצה להעמיק בהן בהמשך. גם בבולגריה היה אתי פנקס – פנקס בגודל כף יד, שאני אוהבת במיוחד. מגנט קטן מחבר את קצות הכריכה המעוצבת, שעוטפת את הפנקס ומעניקה לו מראה ואף תחושה של ספרון קסמים עתיק. קניתי את הפנקס בחנות שבמוזיאון תל אביב כשביקשתי לראות את האגף החדש והמדובר של המוזיאון, אך נשאבתי כבמטה קסמים דווקא לחנות המוכרת והמטריפה בכניסה הישנה. הפנקס ליווה אותי בטיול בבולגריה, מונח בתא נפרד בתרמיל הגב, ואסף אליו חוויות וזרעי מחשבות שהתחילו להירקם בדרכים. ועכשיו – למרות שעבר זמן וגם מלחמה אחת באמצע – אני יכולה לחזור אל המחשבות ולחבר אותן למילים ברורות.

הבנתי. מי שמתקיף מרגיש מאוים. מי שמתקיף אותי מרגיש – גם אם אינו מבין זאת – שאני או רעיון שאני מייצגת מאיימים עליו. מי שמתקיף נמצא במקום צר – צר פיזית, אבל בעיקר פנימי. לא נותר לו מרחב רב סביבו לנוע ולתמרן ולא נותרו לו נתיבים לבחור מהם. הוא חייב לשמור על שלו ולהתקיף כל מה שנראה מאיים, גם אם אין זה באמת כך. כשאני במיטבי הבנה זו עוזרת לי להגיב במתינות, לנסות להסתכל על המצב דרך עיניו של מי שמולי, אולי גם לגשר, ובכל מקרה לא להיחלש. זו עמדה של כוח שנובעת מעצמה פנימית, שיושבת על קרקע יציבה של מודעות עצמית בטוחה – שמכירה את עצמה ופועלת בהתאם. אבל אני לא תמיד במיטבי. 

הבנתי. יש עוד מי שמתקיף: מי שעוצר בתוכו את קולו הפנימי, את השיר שלו, ומשמיע שירים של אחרים. קולו נחנק בתוכו, הולך ונערם, עד שחייב משהו להתפרץ, להשתחרר ולהתקיף. וההתפרצות לא תועיל, היא תשוב, כי בפנים הקול עדיין נותר חנוק. אם לכל אחד היה את הפנקס הקטן שמלווה אותו, תוקפנות רבה הייתה נמנעת. פנקס קטן, צמוד, זה כל מה שצריך, או בלוק ציור, זוג אופניים, גיטרה, מצלמה, או מעדר וכו' – כל אחד והפנקס שלו.

רגע אחרי שסיימתי את הפצת הרשימה בולגריה – המהות הפנימית בה העליתי את השאלה – מתי אנחנו מגיבים לעולם בטוב ובחיוך ומתי בקשיחות ובתקיפות? – קיבלתי, כמו בהזמנה, הודעת דוא"ל ובה הציטוט הבא:

לא יעשה אדם את נפשו שקר
אל יכזב את הרגשותיו הפנימיות מתוך סערת הדחיפה
של הסכמת הרבים
(הרב קוק קובץ ח כד) 

אכן, יש בציטוט זה תשובה לשאלה שלי, ויש בו גם קשר ישיר להבנות לעיל. כי כשהאדם עושה את נפשו שקר ממילא הוא מתרחק מקולו, ועולמו הולך ונעשה צר עד מחנק. מחנק שמאיים לתקוף.  

**************

שבע וחצי בבוקר. 12 מעלות. אני יושבת כדרכי, עטופה היטב, לצד השולחן העגול בחצר, שטובלת בימים אלו בירוק עז, ועדיין לא מרגישה שנתתי תשובה מספקת לשאלה שכאן, ובמיוחד לחלקה הראשון: את התוקפנות אני נוטה כבר להבין, אבל מהיכן מקור הטוב – הטוב הפשוט, הקטן, שאינו מחויב ואינו נראה, דוגמת העזרה שהעניק לנו יורי?  

אני רוצה לחשוב שהתשובה נמצאת על אותה סקלה. כלומר, מי שקרוב אל עצמו ולא עושה שקר בנפשו, כך לבו פתוח לעולם והוא קרוב יותר למעשים שיש בהם טוב. אבל אני עדיין לא שלמה עם ההבחנה הזאת, ולכן, לעת עתה, אני מסתפקת באמירה הבאה: מי שנוהג בטוב לעולם הוא מי שמאמין; מי שמאמין בטוב. 

לא מזמן העליתי לדף הפייסבוק של שער לאור סרטון מקסים על פעולות קטנטנות של טוב יום יומי, פעולות שמדבקות: אם מישהו נהג כך כלפייך היום – אולי תרצה גם אתה לנהוג כך בהמשך. מעט אחרי כן יצאתי להליכה נמרצת סביב השכונה. האוויר היה קריר אך צלול, שמש שטפה את השמיים ולבי חייך חיוך רחב כשראיתי טנדר חונה ופנסיו דולקים. הסתכלתי מסביב וראיתי הרחק בחור צעיר, עמל בגינה הציבורית. רציתי לסמן לו בידיי אך הוא לא הסתכל לעברי. רגע לפני שהמשכתי ללכת נזכרתי בסרטון, שיניתי את כיוון הליכתי ופסעתי לעברו. הוא הודה לי בחום ובחיוך ומיהר לרכבו. 

מי שנוהג בטוב הוא אדם מאמין, מאמין בטוב. הוא יודע שמי שעושה טוב מרוויח, כי מיד מתמלאת נפשו בשמחה. הוא מאמין שאם הוא עושה טוב – הטוב יחזור אליו, כך או אחרת. הוא מרגיש את הזולת, לבו מספיק פתוח לכך, ויודע שכך היה רוצה שינהגו אליו אם המצב היה הפוך. הוא מאמין שהטוב מדבק, ומי שזכה לטוב – יעביר אותו הלאה. אנשים "מתנדבים" לעזור כשהם פועלים מתוך אמונה. 

**************

היום הצלתי צב. הבחנתי בו עומד במרכזו של כביש צר, ראשו מוסתר בתוך שריונו. עקפתי אותו בזהירות ורציתי להמשיך בדרכי, אך אז נעצרתי. "ומה יקרה אם הנהג הבא שיעבור כאן לא יראה אותו?" חשבתי. עצרתי את המכונית, יצאתי ממנה במהירות ונגשתי לצב הקטן. הוא היה חי ושלם. הרמתי אותו בעדינות והנחתי אותו במרחק בטוח מהכביש. כשחזרתי למכונית גיליתי שאני מחייכת כאילו ... היום הצלתי צב. (קטע קצר שכתבתי במאי 2003)

 

   מילים נרדפות   

"מעשים גדולים עושים רק מתוך גדלות פנימית, עם מבט רחב ורחוק, על גבי עולם ערכי אמתי".

(מאיר שלו, בטור השבועי בידיעות אחרונות)

ואני אומרת שגם מעשים טובים, קטנים, עושים רק מתוך גדלות פנימית, עם מבט רחב ורחוק, על גבי עולם ערכי אמתי.

 

 

  הרשימה הבאה 

זרעי מחשבות רבים נטמנו בטיול לבולגריה, אולי כי אני מרגישה קשר מיוחד למדינה, אולי פשוט כי היה לי זמן. אמשיך להנביט אותם כאן ואעסוק בכימיה פנימית, במנהיגות נכונה, ועוד.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג 

בולגריה - המהות הפנימית (חלק א')

בטיול הזה אני מקשיבה. ליערות הצבעוניים, למים הזורמים, לאנשים הפשוטים, לבתים העתיקים ולדרכים הצדדיות שחולפות מול עיניי. אני שוב בבולגריה, עם אמא. לפני שנה בדיוק טיילנו בבולגריה טיול כוכב – התמקמנו בסופיה, ממנה יצאנו לגיחות ואליה חזרנו לעת ערב. הפעם אנחנו בדרכים, חוצות את בולגריה בעיקר לאורכה. לפני שנה הגעתי לטיול עייפה ומרוטה, ומצאתי את עצמי מקיצה אל החיים. בפעם הזאת אני מגיעה נלהבת, גאה בדרכי, רגועה ומלאה כרימון בחדוות יצירה. ובשלוות המחשבות אני מחכה למילה שתקשור סביבה את הטיול הנוכחי. בפעם הקודמת זו הייתה ה"מקיצה". מה תהיה המילה בפעם הזאת?

* * * * * * * * *

המלצרית במסעדה הכפרית מקבלת את פנינו בברכת "בוקר טוב" בעברית. היא מלווה את הברכה בחיוך חם. המסעדה גולשת אל הרחוב הראשי של וליקו טרנובו העתיקה – עיר הבירה הראשונה של בולגריה. זהו רחוב צר, מרוצף באבנים גדולות. מעברו האחד בתים שכמו נערמים זה על גגו של זה, נצמדים למדרון תלול. מעברו השני ירידה חדה אל נהר יאנטרה. האוויר צלול וקריר ואני מתעטשת לפתע. המלצרית מברכת אותי בבולגרית בברכת "לבריאות" ושואלת את אמי איך אומרים "לבריאות" בעברית. לאחר שהיא מוודאת שהבינה היטב את המילה ואת דרך ביטויה, היא שולפת פנקס קטן מכיס אפודתה וממהרת לרשום את המילה החדשה. "אני רושמת כל מילה חדשה שאני לומדת, לאו דווקא בעברית", היא מסבירה ומחייכת בהתרגשות. "תבואי לבקר בארץ", אמי מזמינה אותה. המלצרית מחייכת במבוכה, "גם אם אחסוך כל חיי לא אצליח לממן את הנסיעה", היא מסבירה ובכל זאת מחייכת מלוא הפה ורושמת כל מילה חדשה, כמו חוסכת טיפים לנסיעה.

* * * * * * * * *

לקראת סוף העלייה לשיפקה – מעבר הרים ברכס הרי הבלקן – המכונית שלנו נעצרת. עשן לבן עולה ממכסה המנוע. אבגני, הנהג שמוביל אותנו בטיול, מצליח לגלגל את המכונית אל צדי הכביש הצרים, אני עוזרת לו כמיטב יכולתי. אנחנו בוחנים יחד את המנוע ומבינים לבסוף שאחד הצינורות שמוליכים מים נקרע, והמים זלגו ממנו בחופשיות אל הכביש. אין לנו מים נוספים. המנוע לוהט. אנחנו מחכים, מקווים למכונית חולפת שנהגה יוכל לסייע לנו. אמא עייפה, הדרך עוד ארוכה, והאביר מגיע לבסוף כשהוא נוהג במשאית מקרטעת שמובילה ירקות. הוא משאיר לנהג שלנו בקבוקים עם מים, מעמיס את המזוודות שלנו בין הירקות ועוזר לאמא שלי להעפיל אל מרומי מושב הנהג. אני מטפסת אחריה ואנחנו יוצאים לדרך. יורי קוראים לנהג. הוא מדבר בולגרית בלבד, בפה ללא שיניים, גבר באמצע שנות חייו, שמוביל ירקות מהעיר הגדולה אל עיר בגבולה הצפוני של בולגריה. אנחנו נוסעים יחד כשעתיים ומחצה. אמא מדברת איתו מדי פעם, אני מתלהבת בינתיים מהנוף, ויורי מסביר שמרוב עבודה הוא לא שם לב לנוף, ושהחופש היחיד שהוא מרשה לעצמו הם עשרה ימים, מדי שנה, בהרי רודופי הקסומים, בדרומה של בולגריה. כשהוא מוריד אותנו בתחנתו האחרונה בדרך, רק אחרי שדאג להזמין מונית שתיקח אותנו ליעדנו, הוא לוחץ את ידי בחום, כאילו אני עזרתי לו. אמא מציעה לו כסף, אך הוא מסרב לו. מחלון המונית שמזנקת קדימה אני מסתכלת על יורי, שממשיך לדרכו, תוהה על אדיבותו וטוב לבו, קושרת אותם לחיוכה של המלצרית שלא שאלתי לשמה, חושבת על המהות הפנימית של כל אחד מאתנו, ומנסה להבין – מתי אנחנו מגיבים לעולם בטוב ובחיוך ומתי בקשיחות ובתקיפות?

* * * * * * * * *

בשלוות המחשבות ולאורך הדרכים אני רושמת לעצמי נושאים שבהם ארצה להעמיק – התניות, מנהיגות של אמת, מהות פנימית ומהות משותפת – ומחכה למילה שתקשור סביבה את הטיול הנוכחי. בפעם הקודמת זו הייתה ה"מקיצה". נדמה לי שבטיול הנוכחי המילה שמתגבשת היא "כימיה". על כל אלה ועוד – בהמשך, כאן בבלוג.

 

   מילים נרדפות   

  האחד נולד לזרוע, האחר לשיר 

Един се родил да сее, друг да пее

(Edin se rodil da seе, droug da pee)

 

הפתגם לקוח מכולנו בולגרים J

 

באתר הנ"ל מצאתי גם את "המנהיגים באים והולכים, אך רק האנשים הם בעלי משמעות", שמבשר על חלק מהמחשבות עליהן אני רוצה לכתוב כאן בהמשך.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

מקיצה אל החיים

אני זוכרת את הצליל – פצפוץ עדין, אני זוכרת את הטעם – מתוק אך לא מדי, ואני זוכרת את התחושה – רכות מלטפת שמטפטפת מחלל הפה עד אל עמקי הנשמה, ומביאה נחמה. הייתי בת תשע כשאכלתי מקיצה בפעם האחרונה, ועכשיו בדרכי אל המנזר אני משחקת בטעם כמו לא חלפו מאז כמעט ארבעים שנה.

נולדתי ביפו אל הווי בולגרי חם וטעים. גרנו בדירה בקומה הרביעית בבלוק דירות ארוך שבו כמעט כל הדלתות היו פתוחות, מזמינות אותנו להיכנס פנימה. רק השכנה שממולנו נעלה תמיד את דלתה, ועדיף היה שתישאר כך. פחדנו ממנה כמו ממכשפה. את הבלוק עטפו דשא ירוק ועצים גבוהים, עליהם טיפסנו ומענפיהם קפצנו, מדמים עצמנו לטרזן, שאת סרטיו הקרינו בקולנוע קטן מעבר לגבולות השכונה. מדי צהריים אמא פרשה למנוחה קדושה ואחי ואני הסתגרנו במרפסת שצמודה לסלון, מתיישבים על הרצפה, מפעילים את הרדיו ומקשיבים מרותקים לתוכנית "לאם ולילד", שנשאה אותנו על כנפי אווזי הבר של נילס הולגרסן ועל רכות קולו של מוטי ברכאן אל מחוזות רחוקים שמעבר לבלוק ולדשא שעוטף אותו. בשעה ארבע הכין אחי קפה שחור לאמא, אני הערתי אותה בעדינות, ורגע אחרי כבר דהרנו במורד המדרגות, מביאים אתנו חוויות מעולמות אחרים אל מגרשי המשחקים.

במקביל לבלוק שלנו השתרע בלוק נוסף, לצדו מגרש חניה קטן, ומעבר להם גן נעים ורחב ידיים – דשא, עצים, שבילים, ספסלים לישיבה, מתקני משחקים ומתקן אומגה מעל ארגז חול, שאותו העדפנו יותר מכול. שעות רבות ביליתי בגן וסביבו אך בעיקר אהבתי את הקיוסק שעמד בכניסה לגן, לצד מגרש החניה – הקיוסק של חְלָפוֹ. היה זה מבנה אבן קטן, צבוע בכחול בהיר, כך לפחות מראה לי זיכרוני. בחזית המבנה נפער חלון שירות קטן. הייתי נמוכה מהחלון ולכן עמדתי על קצות אצבעות הרגליים, מנסה להציץ פנימה אל המדפים העמוסים כדי להחליט במה לבחור, ולבסוף, למרות הפיתויים הרבים, כמעט תמיד ביקשתי מחְלָפוֹ שיכין לי מקיצה – מאפה מטוגן שהוא הכין בו במקום וטעמו היה כטעם גן עדן בעבורי. בגיל תשע, רגע לפני מלחמת יום הכיפורים, עזבנו את יפו, את הילדות הפרועה ואת הקיוסק של חְלָפוֹ – נקודה קטנה ונוצצת במרכז מפת העולם שלי, המקום היחיד שבו יכולתי לקנות מקיצה.

בולגריה, כמעט ארבעים שנה אחרי. אני נוסעת עם אמי בדרך הררית מפותלת וצרה, מסביבנו הרים ירוקים, שראשם מתקרב יותר ויותר אל השמים. אנחנו שמות את פעמינו אל מנזר רילה, ששוכן בלבו של רכס הרי רילה שבבולגריה. עננים בצבע אפור עמוק מכסים את השמים. קרני שמש ברורות חודרות בין העננים, מותירות בהם עקבות של אור. "אנחנו מבקשות להגיע למנזר רילה", כך אומרת אמי בבולגרית שוטפת לנהג, אבל שתינו יודעות שהיעד העיקרי שלנו הוא דוכן קטן שמחוץ לחומות המנזר, הדוכן שבו מוכרים מקיצה. אמי כבר ביקרה כאן מספר פעמים, התרשמה מהמנזר, טעמה מקיצה לא פעם אחת, והיום היא שוב עוברת בשמחה את הדרך הארוכה, הפעם כדי להגשים את משאלת ילדותי – לטעום שוב את הטעם.

שעתיים וחצי נמשכת הנסיעה מסופיה בירת בולגריה, שבה אנחנו שוהות, אל המנזר, שעתיים וחצי של נסיעה רגועה מתחת לשמים יפים. אמא מדברת עם הנהג בבולגרית, אני לא מבינה מילה, וכך אני משוחררת לעולמי, מחשבותיי רצות מבולגריה אל יפו ובחזרה, הקיוסק של חְלָפוֹ עולה מול עיניי, זיכרונות טעמה של המקיצה בפי, וגם חשש שמתגנב אט אט – אולי זו רק עצמת הזיכרון שמעניקה את טעם גן העדן למקיצה? אולי אתבדה ועם טעם הנגיסה הראשונה יחלוף מבט תמה ומאוכזב על פניי? אני מסיטה הצדה את החששות ומוציאה מהתיק את הפנקס הקטן שתמיד אתי. משהו אחר בוער בתוכי, רוצה לצאת לאוויר. אני כותבת: "אני הולכת לחיות את החיים שאני רוצה – חיים של כתיבה!". זה לא חדש, הכתיבה הייתה בי מאז ומתמיד, אבל נראה שהייתי צריכה להרחיק עד לבולגריה ובעיקר עד לקו שנמתח ומחבר בצורה ישירה בין מי שהייתי בילדותי לבין מי שאני עכשיו, כדי שאכתוב את המשפט הזה בצורה ברורה, בצורה גלויה, ולא רק בחדרי לבי. "אני לא פה כדי לשרוד, אלא כדי לחיות", אני ממשיכה לשרבט. קראתי את המשפט אתמול בריאיון עם דפני ליף, ממובילות המחאה הציבורית, ריאיון שפורסם בגיליון מיוחד של Lady Globes שלקחתי אתי מהארץ. הרדיו הבולגרי משמיע לפתע את אחד השירים האהובים עליי - Forever young, גשם קל מתחיל לרדת בחוץ ואני ממשיכה לכתוב בלהט:

אני הולכת לחיות את החיים שאני רוצה - חיים של כתיבה.

אני הולכת לחיות את החיים שאני רוצה.
אני הולכת לחיות את החיים.
אני הולכת לחיות.
אני!

חיוך רחב עוטף את פניי ואני מספיקה לרשום עוד משפט אחד לפני שאנחנו יורדות מהרכב: "רגע לפני טעימת המקיצה – אני מקיצה אל החיים".

חומה גבוהה היוצרת צורת מחומש מקיפה את המנזר. אנחנו עוברות דרך שער מקומר שנפתח בחומה ומאפשר כניסה אל חצר המנזר. מבנה מגורים מרשים מקיף את החצר וכנסיה מעוטרת בציורי יד עומדת במרכזה. אני מספיקה להרים את עיניי ולהביט סביב, פי פעור בהשתאות, אבל אני מזדרזת ללכת בעקבותיה של אמי, שממהרת הלאה, היא כבר מכירה את המקום, אל צדה השני של החצר, אל השער האחורי של המנזר. אנחנו יוצאות בזהירות מבעד לשער, הגשם מתחזק ואבני המדרכה הקטנות חלקות. אמי מרימה את ידה ומצביעה אל מבנה קטן שעומד מול השער. חלון קטן פעור במרכז הקיר שפונה אלינו, צורתו מזכירה לי חיוך הפוך. "זה המקום", אמא אומרת, מחייכת אף היא.

"איך אומרים בבולגרית 'אפשר לקבל שתי מקיצות בבקשה'?" אני שואלת אותה.

"מוזֶ'ה לי דָה פּוֹלוּצָ'ה דְבֶה מֶקִיצִי", אמא משיבה.
"מקיצי?" אני שואלת תמהה, "לא אומרים מקיצה?"
"מקיצה זה ביחיד", אמא מסתכלת עליי מאוכזבת, "מקיצי זה ברבים!".

אני ניגשת נרגשת אל החלון הקטן, דוחקת את ראשי פנימה ומבקשת בבולגרית: "שני מקיצי, בבקשה". המוכרת מגישה לי במהרה שני מקיצי חמים וטריים ובוזקת עליהם אבקת סוכר. אני מתרחקת מעט, מגישה לאמי את המקיצה שלה, עוצמת את עיניי ונוגסת לאט, בהתרגשות ובתשומת לב רבה במאפה שבידיי. טעם המקיצה מכה בי באחת וזורק אותי בדהרה כבמנהרת זמן מהירה, הופך אותי ומגלגל אותי דרך כל חיי היישר אל הקיוסק של חְלָפוֹ. הנה אני שוב ילדה קטנה בלב יפו, והטעם שבפי אפילו טוב משזכרתי לאורך כל השנים. אני מחייכת בסיפוק, רגועה, פוקחת את עיניי ובתמיכת המקיצה – מקיצה גם אל חיי.

   מילים נוספות   

• את הסיפור "מקיצה לחיים" – שאכן התרחש כמסופר - שלחתי לאחרונה לתחרות של סיפורים קצרים. הסיפור לא עלה למקומות הראשונים, וכך הוא שוב "שלי" ואני יכולה לפרסם אותו כאן, בביתי.
• וזה בסדר שלא זכיתי, זה בסדר: חלק משמעותי מהדרך זה לנסות, ולא לפחד "להיכשל", לא לפחד כלל.
• הסיפור שונה מהרשימות שאני מעלה בדרך כלל לבלוג, אך הוא אבן דרך משמעותית. גם בדרך וגם בעבורי.
• ואני מתרגשת... מתרגשת לחלוק אתכם משהו שונה, ובעיקר סיפור שחוצה את כל חיי ונוגע אף בשורשיי.
• אשמח מאוד אם תגיבו – כאן או בדף הפייסבוק של שער לאור – על הסיפור, על התהליך, על התחושות שליוו אתכם בקריאה, על הזיכרונות שלכם, על היקיצה שלכם. מחשבות, רעיונות, שאלות ובכלל. אפשר לשלוח לי גם בדוא"ל. תודה.

שרית יעקב, בלוג שער לאור, אתם מוזמנים להגיב בלוג