לא יעשה אדם את נפשו שקר (מהות פנימית - חלק ב')

 

יש לי פנקסים בשלל צבעים, קטנים וגדולים, פשוטים ומעוצבים, ותמיד אחד מהם נמצא אתי, לצד עט פיילוט בעובי 0.4 בצבע כחול. בכל הזדמנות שיש לי אני רושמת בפנקס תובנות, ציטוטים מיוחדים, רעיונות, משפטי מפתח ושאלות שארצה להעמיק בהן בהמשך. גם בבולגריה היה אתי פנקס – פנקס בגודל כף יד, שאני אוהבת במיוחד. מגנט קטן מחבר את קצות הכריכה המעוצבת, שעוטפת את הפנקס ומעניקה לו מראה ואף תחושה של ספרון קסמים עתיק. קניתי את הפנקס בחנות שבמוזיאון תל אביב כשביקשתי לראות את האגף החדש והמדובר של המוזיאון, אך נשאבתי כבמטה קסמים דווקא לחנות המוכרת והמטריפה בכניסה הישנה. הפנקס ליווה אותי בטיול בבולגריה, מונח בתא נפרד בתרמיל הגב, ואסף אליו חוויות וזרעי מחשבות שהתחילו להירקם בדרכים. ועכשיו – למרות שעבר זמן וגם מלחמה אחת באמצע – אני יכולה לחזור אל המחשבות ולחבר אותן למילים ברורות.

הבנתי. מי שמתקיף מרגיש מאוים. מי שמתקיף אותי מרגיש – גם אם אינו מבין זאת – שאני או רעיון שאני מייצגת מאיימים עליו. מי שמתקיף נמצא במקום צר – צר פיזית, אבל בעיקר פנימי. לא נותר לו מרחב רב סביבו לנוע ולתמרן ולא נותרו לו נתיבים לבחור מהם. הוא חייב לשמור על שלו ולהתקיף כל מה שנראה מאיים, גם אם אין זה באמת כך. כשאני במיטבי הבנה זו עוזרת לי להגיב במתינות, לנסות להסתכל על המצב דרך עיניו של מי שמולי, אולי גם לגשר, ובכל מקרה לא להיחלש. זו עמדה של כוח שנובעת מעצמה פנימית, שיושבת על קרקע יציבה של מודעות עצמית בטוחה – שמכירה את עצמה ופועלת בהתאם. אבל אני לא תמיד במיטבי. 

הבנתי. יש עוד מי שמתקיף: מי שעוצר בתוכו את קולו הפנימי, את השיר שלו, ומשמיע שירים של אחרים. קולו נחנק בתוכו, הולך ונערם, עד שחייב משהו להתפרץ, להשתחרר ולהתקיף. וההתפרצות לא תועיל, היא תשוב, כי בפנים הקול עדיין נותר חנוק. אם לכל אחד היה את הפנקס הקטן שמלווה אותו, תוקפנות רבה הייתה נמנעת. פנקס קטן, צמוד, זה כל מה שצריך, או בלוק ציור, זוג אופניים, גיטרה, מצלמה, או מעדר וכו' – כל אחד והפנקס שלו.

רגע אחרי שסיימתי את הפצת הרשימה בולגריה – המהות הפנימית בה העליתי את השאלה – מתי אנחנו מגיבים לעולם בטוב ובחיוך ומתי בקשיחות ובתקיפות? – קיבלתי, כמו בהזמנה, הודעת דוא"ל ובה הציטוט הבא:

לא יעשה אדם את נפשו שקר
אל יכזב את הרגשותיו הפנימיות מתוך סערת הדחיפה
של הסכמת הרבים
(הרב קוק קובץ ח כד) 

אכן, יש בציטוט זה תשובה לשאלה שלי, ויש בו גם קשר ישיר להבנות לעיל. כי כשהאדם עושה את נפשו שקר ממילא הוא מתרחק מקולו, ועולמו הולך ונעשה צר עד מחנק. מחנק שמאיים לתקוף.  

**************

שבע וחצי בבוקר. 12 מעלות. אני יושבת כדרכי, עטופה היטב, לצד השולחן העגול בחצר, שטובלת בימים אלו בירוק עז, ועדיין לא מרגישה שנתתי תשובה מספקת לשאלה שכאן, ובמיוחד לחלקה הראשון: את התוקפנות אני נוטה כבר להבין, אבל מהיכן מקור הטוב – הטוב הפשוט, הקטן, שאינו מחויב ואינו נראה, דוגמת העזרה שהעניק לנו יורי?  

אני רוצה לחשוב שהתשובה נמצאת על אותה סקלה. כלומר, מי שקרוב אל עצמו ולא עושה שקר בנפשו, כך לבו פתוח לעולם והוא קרוב יותר למעשים שיש בהם טוב. אבל אני עדיין לא שלמה עם ההבחנה הזאת, ולכן, לעת עתה, אני מסתפקת באמירה הבאה: מי שנוהג בטוב לעולם הוא מי שמאמין; מי שמאמין בטוב. 

לא מזמן העליתי לדף הפייסבוק של שער לאור סרטון מקסים על פעולות קטנטנות של טוב יום יומי, פעולות שמדבקות: אם מישהו נהג כך כלפייך היום – אולי תרצה גם אתה לנהוג כך בהמשך. מעט אחרי כן יצאתי להליכה נמרצת סביב השכונה. האוויר היה קריר אך צלול, שמש שטפה את השמיים ולבי חייך חיוך רחב כשראיתי טנדר חונה ופנסיו דולקים. הסתכלתי מסביב וראיתי הרחק בחור צעיר, עמל בגינה הציבורית. רציתי לסמן לו בידיי אך הוא לא הסתכל לעברי. רגע לפני שהמשכתי ללכת נזכרתי בסרטון, שיניתי את כיוון הליכתי ופסעתי לעברו. הוא הודה לי בחום ובחיוך ומיהר לרכבו. 

מי שנוהג בטוב הוא אדם מאמין, מאמין בטוב. הוא יודע שמי שעושה טוב מרוויח, כי מיד מתמלאת נפשו בשמחה. הוא מאמין שאם הוא עושה טוב – הטוב יחזור אליו, כך או אחרת. הוא מרגיש את הזולת, לבו מספיק פתוח לכך, ויודע שכך היה רוצה שינהגו אליו אם המצב היה הפוך. הוא מאמין שהטוב מדבק, ומי שזכה לטוב – יעביר אותו הלאה. אנשים "מתנדבים" לעזור כשהם פועלים מתוך אמונה. 

**************

היום הצלתי צב. הבחנתי בו עומד במרכזו של כביש צר, ראשו מוסתר בתוך שריונו. עקפתי אותו בזהירות ורציתי להמשיך בדרכי, אך אז נעצרתי. "ומה יקרה אם הנהג הבא שיעבור כאן לא יראה אותו?" חשבתי. עצרתי את המכונית, יצאתי ממנה במהירות ונגשתי לצב הקטן. הוא היה חי ושלם. הרמתי אותו בעדינות והנחתי אותו במרחק בטוח מהכביש. כשחזרתי למכונית גיליתי שאני מחייכת כאילו ... היום הצלתי צב. (קטע קצר שכתבתי במאי 2003)

 

   מילים נרדפות   

"מעשים גדולים עושים רק מתוך גדלות פנימית, עם מבט רחב ורחוק, על גבי עולם ערכי אמתי".

(מאיר שלו, בטור השבועי בידיעות אחרונות)

ואני אומרת שגם מעשים טובים, קטנים, עושים רק מתוך גדלות פנימית, עם מבט רחב ורחוק, על גבי עולם ערכי אמתי.

 

 

  הרשימה הבאה 

זרעי מחשבות רבים נטמנו בטיול לבולגריה, אולי כי אני מרגישה קשר מיוחד למדינה, אולי פשוט כי היה לי זמן. אמשיך להנביט אותם כאן ואעסוק בכימיה פנימית, במנהיגות נכונה, ועוד.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג 

מראה שעל הקיר

האם תמיד אמרתי אמת? תמיד, תמיד, תמיד? לא, אבל אני מנסה, ממש מנסה, ואני זוכרת היטב את הפעמים הבודדות שבהן בחרתי בשנים האחרונות לא לומר דברי אמת. ומתייסרת על כל אחת ואחת מהן.

 

תרבות השקר מתפשטת בקרבנו. כמעט בכל מקום שאליו אני מביטה אני רואה את השקר או את קרוביו. ואחרי החולשה שתוקפת אותי אני נשארת בעיקר עם תדהמה גדולה, כי תרבות השקר מתקבלת משום מה בהבנה, כחלק אינטגראלי מכללי המשחק. אך מי שחושב שעל שקרים אפשר להבליג, חייב להבין: השקר פותח שערים למעשים נוספים, בהתחלה קטנים אחר כך גדולים, שאין בהם אחווה ובוודאי שאין בהם טוב. השקר הוא רק תחילת דרכו של הרוע, כך בעיניי, וגם אם יאמרו לי עוד אלף פעמים שאני תמימה, אמשיך לחפש את האמת ורק את האמת, ואדרוש אותה תמיד בכל סביבותיי. ערך האמת כתוב וחקוק בראש ערכי הבסיס של דתות רבות, אך אנשים רבים מסירים את עיניהם מערך זה, מתרצים את דרכם בתירוצי שווא ועדיין מחשיבים את עצמם כאנשים ערכיים ואף דתיים. אבל הם טועים. דברי שקר מגדירים אדם שאינו ערכי ובוודאי אדם שאינו דתי.  

 

-------------------------------------------------

 

משב רוח חריג לקיץ זה עובר מבעד לחלון הפתוח. אני מחייכת ונזכרת בסרט שראיתי לאחרונה. "מראה מראה שעל הקיר, מי היפה בכל העיר?", שאלה המלכה בסרט, והמראה שעל הקיר – שרק אמת ידעה לומר – השיבה שוב ושוב "שלגיה". אבל לא רק למלכה, גם לנו עמוק פנימה יש מראה. גם היא אינה יודעת לשקר וגם היא מציגה לעינינו את שלגיה – את עצמנו, עצמנו האמיתי, את מי שאנחנו במקור, את מי שאנחנו אמורים להיות בעולם הזה. מול המראה שעל הקיר הפנימי השאלה איננה "מי היפה בכל העיר?", אלא איזו בבואה משתקפת מול עינינו: האם היא זהה למי שאנחנו, למי שאנחנו מדי יום? או שהיא אחרת, שונה, רחוקה, אולי אפילו זרה? האם אנחנו עצמנו או שמא הרחקנו מעצמנו עד בלי הכר?

 

מי שרואה את עצמו במראה – אמת היא דרכו ובוודאי גם דבריו. אך מי שרואה דמות אחרת, מתחיל לרוב לברוח הרחק מהמראה, הרחק הרחק מעצמו, והשקר שעומד בינו ובין המראה מצטרף אליו לדרך ולא נשאר במקומו, אלא מגיח – אבוי – גם במילים וגם במעשים, שמגנים על דרכו, שמנסים להסתיר את הפער, את המרחק, מהאמת. היא אחת. אין מנוס. פנים וחוץ אחד הם בסופו של דבר. הגיע הזמן שנסתכל לשקר ישירות בעיניו האנושיות ונאמר לו: "עד כאן!"

 

-------------------------------------------------

 

ג'וני ואביתר נכנסים בריצה מהחצר לסלון. ג'וני נכנס בריצה קלילה, אביתר בכבדות אלגנטית, ג'וני משמיע יללות קורעות לב, אביתר משמיע "מיאו" עדין, ושניהם מביטים בי בציפייה. אני מחזירה להם מבט ומציינת לעצמי שחתולים אינם משקרים, ושהמשימה החשובה ביותר שלנו בחיינו היא לראות את עצמנו במראה! אם נראה בה את עצמנו – דיינו. 

 

כן, הגיע הזמן שנעצור. הגיע הזמן להתחיל לפלס בהתמדה את הדרך חזרה אל עצמנו. זה לא מפחיד כמו שזה נשמע, בעיקר כי שמחה והתרוממות רוח גדולה מלוות את הדרך חזרה. והצעד הראשון המומלץ הוא פשוט לומר אמת ולדרוש אותה מהסביבה. ככל שנשים לב למילים ולמעשים, ככל שנדייק יותר ויותר בדרך, כך ממילא נתקרב גם אל עצמנו, ושקט מבורך יקבל את פנינו. 

 

ג'וני ואביתר מבקשים שוב לצאת ואני מרשה לעצמי להפליג בדמיוני וממהרת לרשום: אם יום אחד, ברגע אחד, כולם יחליטו לומר אמת, לעצמם ולסביבתם – כעבור יומיים החברה שלנו תהיה מתוקנת: ביום הראשון תהיה אנדרלמוסיה, ביום השני נהיה בגן עדן.

 

 

   במילים אחרות   

האמת אוהבת יותר מכול את פשטותה של האמת.

(אלגנטיות של קיפוד, מוריאל ברברי)

 

     שנה חדשה     

ההתחדשות של ראש השנה,

היא לא ברמת שינויים מקומיים כאלה או אחרים בחיינו,

אלא ברמת תפיסה כוללת חדשה של מי אנחנו.

(גיל חורב)

 

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

המעגל הפנימי

דמיינו. אבן נזרקת חרש אל המים, מדלגת על פניהם בדילוגים קלילים, משאירה אחריה מעגלים בתוך מעגלים, ושקט. המעגלים מייצגים בעבורי את המעגלים שלנו, מהמעגל הפנימי אל החיצוני – משפחה, חברים, קהילה, חברה, והלאה. במעגל הפנימי ביותר, הקטן ביותר – אנחנו יושבים, כל אחד ואחד יושב בלב המעגלים שמקיפים אותו. והמעגל הפנימי הוא החשוב ביותר. ואנחנו – אנחנו המעגל הפנימי, אנחנו החשובים ביותר. זה קשה, נכון? לשים את עצמנו במרכז. זה נשמע לא טוב, נכון? להגיד שאנחנו הכי חשובים. אבל זה חשוב. אתם מסוגלים להגיד את זה?

המעגל הפנימי הוא כמו לב למעגלים שסביבו, וקצב פעימת המעגל הפנימי משפיע על כלל המעגלים. השפעתו חזקה על המעגל הקרוב אליו ביותר, ברורה ואף נראית לעין, אך היא מגיעה הרחק, גם אל שאר המעגלים, גם אל הרחוקים יותר. וגם אם ההשפעה אינה נראית לעין – היא קיימת. קצב הפעימה עובר כמקל שליחים נסתר מיד ליד, ממעגל למעגל, והלאה.

אנחנו חייבים להבין שעלינו להיות במרכז תשומת הלב שלנו, בראש היעדים שלנו. אנחנו צריכים לאזור אומץ ולשים את עצמנו במרכז. זה יהיה טוב לכולם. רק כך נוכל באמת לעזור ולתמוך בדרך הטובה והנכונה ביותר בכל מי שסביבנו, בקרוב וברחוק. אם הבאר הפנימית שלנו תהיה מלאה – נוכל להעביר ממנה הלאה בשמחה. אם נהיה שקטים בתוכנו – נוכל להרגיע את מי שלצדנו. אם נהיה בריאים וחזקים – נוכל לתמוך במי שצריך. אם מחשבותינו יהיו ברורות ורגועות – נוכל לייעץ לאחרים ממקום נקי ומקשיב. אם נהיה שמחים – נוכל לשמח גם אחרים. וכך הלאה. זה לא נגמר.

ברגעים אלו ממש גוזמים בחצר ביתי ענפים גבוהים וחלשים מעץ המכנף הנאה, שמצל על ביתנו בקיץ אך רועד ברוחות החזקות בחורף. רעש הגיזום מקיף אותי מכל עבר, אבל אני בשלי – יושבת מול המחשב וכותבת, כותבת על מעגלים, ומקרינה שקט על סביבותיי, ואולי גם על הגוזמים. למרבה הפלא הם הצליחו להוריד ענפים גדולים וכבדים ולכוון את נפילתם בדיוק אל חלקת האדמה הפנויה ולא אל הגגות או הפרחים שסביב. כשיש שקט בפנים – יש שקט בחוץ?

חשבו על עצמכם מתוסכלים, חשבו על עצמכם כועסים, חשבו על עצמכם עצובים – כיצד זה משפיע על סביבתכם? ועכשיו, חזרו רגע אל שדה הדמיון ודמיינו את עצמכם מסופקים, רגועים, שמחים – האם אתם רואים בדמיונכם את השינוי שחל סביבכם? אני יודעת. אני יודעת שכשאני דואגת לעצמי – לפנימיותי ולגופי – אני טובה לסביבתי. אני רואה – אני רואה את ההשפעה שיש להתנהגותי על משפחתי שבביתי, על משפחתי שבמרחק שיחת טלפון, ועל חברים ומקורבים נוספים, שאפילו אינם מודעים לעבודה הפנימית שאני עושה, ביני לבין עצמי. וכשמישהו לצדי נחלש, אני קודם כל הולכת לחזק את עצמי, ודרכי גם אותו.

מעגלים שנוגעים זה בזה – כך אנחנו. טפלו בעצמכם, טפלו היטב – ותוכלו לטפל עד אין קץ בסובבים אתכם. הרגיעו את המעגל הפנימי ואת המעגל המשפחתי – ותוכלו לצאת גם אל החברה ולסייע גם לה. כל פעולה בסדר הפוך, מהחוץ אל הפנים, לא תשיג את מטרתה ותאבד גם מדרכה ולרוב גם מערכיה. האמת הולכת מאתנו החוצה ומביאה איתה ביטחון, עצמה, אמונה ושלווה, לנו ולסובבים אותנו. עמדו במרכז המעגל ואמרו – קודם אני. נסו זאת.

שער: אמת

 

    מילים נרדפות    

אדם שמתחיל לחיות למען נשמתו הוא כאדם המכניס פנס אל חדר חשוך.

החשכה נעלמת מיד.

(בודהא)

  שאלה להתבוננות  

מה מעיק עליכם?

מה מכביד על מחשבותיכם?

האם זו אמת?

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

לכל מילה יש עצמה

כולנו מכירים את כוחן של המילים, אפילו מילה אחת שנאמרה – או לא נאמרה – יכולה לשנות את יומנו, ברגע. כולנו מכירים את כוחן של המילים, אבל האם אנחנו מקשיבים לעצמנו? בדרך שלי, שאותה אני מציגה כאן בבלוג, אני מכוונת להקשבה עמוקה יותר – להקשבה פנימית לעצמנו, אבל קודם לכן כדאי אולי שנתחיל להקשיב לקולנו. זהו תרגיל מודעות נהדר, ולא קל, לשים לב למשפטים, למילים שנאמרות, לטון הדברים ולהשפעה שיש להם על אחרים. זהו תרגיל מודעות נהדר, ולא קל, להתחיל לשמור על דברינו, הם יקרים.

לפני כארבע שנים נרשמתי באוניברסיטת חיפה לקורס עריכה לשונית. דחף פנימי עמוק לכתיבה נכונה הוביל אותי לקורס הזה, שפתח בפניי את הדרך לכתיבה נכונה, מדויקת ובעיקר ברורה יותר, אך בעיקר פתח בפניי גם שערים אדירים לשפה העברית, לעצמתה ולחכמתה כי רבה.

בסיום אחד השיעורים שאלתי את המרצה: "אם באחד הימים אפגוש, במקרה, את משה רבנו – האם אוכל לדבר איתו? האם נבין אחד את השני?". חששתי שהמרצה יצחק משאלתי הדמיונית, אך הוא השיב לי בהתלהבות ובנחרצות: "בוודאי. אתם תדברו באותה שפה. אתם תדברו עברית. יכול להיות שלא תבינו אחד את השני כי תהגו את המילים אחרת, אבל אם תכתבו אותן – בכתב עברי קדום לדוגמה – תבינו זה את זה. זו אותה שפה". המרצה המשיך לדרכו ואני נשארתי לעמוד בחושך, מביטה ממרומי הכרמל אל האורות המרצדים מסביב, נפעמת. מאז, לא התמעטה התלהבותי ופליאתי מהעברית – מאורך ימיה של השפה, שרידותה, מקורותיה, עושרה ומשמעויותיה העמוקות, הנסתרות מעין ממהרת.

חוקרי השפה ואנשי חכמה רבים מציגים ומדגימים את המשמעויות הנסתרות של מילים רבות בעברית. להלן רק דוגמה קטנה אחת וחיננית, מתוך רבות, פגשתי אותה רק לאחרונה (ישי, תודה). אמרה ידועה אומרת "לשקר אין רגליים". אם נבחן היטב את מבנה האותיות של המילים "שקר" ו"אמת" נראה שלאמרה יש ביטוי ממשי גם בהן: האותיות של המילה "שקר" אינן יציבות וכמו עומדות כל אחת על רגל אחת. לעומתן, אותיות המילה "אמת" – יציבות וכל אחת מהן עומדת בנחת על שתי רגליים רחבות. היכן נשים את מבטחנו?

המילים מאפשרות לנו להתבטא כלפי חוץ וכלפי עצמנו, אך המילים עצמן הן גם מדריכים נפלאים לדרך: בתוך כל מילה יש חכמה, בתוך כל מילה גלום שיעור, אפילו בכל אות. אם רק נקשיב. אם רק נביט. יש אומרים שהעולם נברא במילים, בכוח הדיבור וצירוף האותיות. אני בכל אופן בטוחה: באמצעות המילים אנחנו יכולים להשפיע על המציאות שלנו, אולי אפילו לברוא בה חלקים, ולהגביר בחיינו את הטוב ואת השמחה. צריך רק לשים לב למילים – המילים שבתוכנו ואלו שאנחנו מבטאים כלפי חוץ – ולהשתמש בהן במידה, בתבונה.

בימים שקדמו ליצירת הבלוג עלה בי קול יציב שמשך אותי להקים בלוג תאום ל"שער לאור" באנגלית. רציתי להרחיב את גבולותיו, להגיע לקהלים אחרים - דוברי אנגלית ברחבי העולם. אבל רגע לפני ביאת הבלוג האנגלי הרגשתי את בטני מתהפכת כאומרת: "אני יוצרת – בעברית. זו שפתי, אלה הכלים שלי. אני לא שולטת ברזי האנגלית, וגם אם יסייעו לי בתרגום – לא אהיה בטוחה במילים – האם הן מדויקות? האם הן מעבירות את המסר הנכון?". העברית היא שפתי, וכך נשארתי, בשלב זה, בתחומה. כאן אני מרגישה מדויקת וברורה, ואם אפגוש באחד הימים את אחד מאבותינו, אוכל אף לבקש ממנו לעשות לבלוג "לייק".

   נ.ב.   

יסלחו לי עורכי הלשון ויודעי השפה מבין הקוראים, אני יודעת שאתם כאן, על שגיאותיי, שבוודאי נחבאות עדיין בין המילים – דרכי בעולם השפה עוד ארוכה. ואל יפסיקו את קריאתם דוברי הערבית מבין הקוראים, אני יודעת שאתם כאן – אני כותבת על העברית, אבל אני בטוחה שאת כל מה שכתבתי ניתן להמיר לערבית מבלי לאבד את המסר או את העצמה.

  המלים הנשמתיות  

יש האומרים שהעברית מיוחדת בכך,

שמילותיה הן ממש נשמותיהם של הדברים אותן הן מבטאות,

וכשהוגין אותן, מרקדות המלים-נשמות על השפתיים בריקוד של קדושה.

(גיל חורב)

  שאלה להתבוננות  

מי אני?

מה מגדיר אותי?

כיצד אנו מגדירים את עצמנו?

שער: מהות