16.3.2013

אבא חזר לבן מהמלחמה


אבא חזר לבן מהמלחמה. הוא יצא אליה בחופזה, קצין בצבא קבע, אבא בן 39, בשיער שחור קצר, וחזר כעבור ימים רבים כששיערו מדובלל ואפור וזקן לבן כשלג מעטר את פניו. כששב לראשונה בהפתעה לביקור קצר בבית הייתי עם אימא במספרה. אני זוכרת היטב את צעידתנו חזרה הביתה, כף ידי הקטנה נתונה בכף ידה, כשלפתע היא לחצה את כף ידי בחוזקה עד כאב ונעמדה. מולנו, בחניית הבניין, מתחת לשכבות של חול ואבק, זיהינו את הרכב הצבאי של אבא. עלינו בשתיקה ובמהירות במדרגות, לבנו המה בקול, וכשהדלת נפתחה ראיתי את אחי עומד מחויך מעבר למפתן ומעליו גבר ששיערו אפור ומדובלל וזקן לבן כשלג מעטר את פניו. הבטתי באיש בחשש. לא זזתי ממקומי. לא זיהיתי את אבי, שעמד נדהם מולי, מחכה לחיבוקי.

עברו כמה שניות, ארוכות ומבהילות, עד שהתעשתי והבנתי שהגבר שמניח יד על כתפו של אחי המחויך הוא לא גבר זר, ושמתחת למדים, לאבק ולשיער הלבן זהו אבא שעומד מולי, וחיבקתי אותו חזק.

כעבור כמה שעות, אולי היה זה לילה, אבא שוב עזב אל החול המתעתע של סיני וחזר אלינו לאחר שבועות ארוכים, רק אחרי שאבק המלחמה פינה את אוויר סיני, ששב לצלילותו, אך נשאר סמיך ודביק על לבבות הלוחמים.

אין לי מושג מה עובר על מי שנמצא בשדה הקרב. אינני מסוגלת אפילו לדמיין את התחושות. מעולם גם לא דיברתי על הנושא עם אבא ואין לי מושג אם היה משיב לי. רק השיער שהלבין במהירות של ימים מסגיר משהו מהתחושות הפנימיות, ותמונתו של אבי שהפך לרגע לזר - לא עוזבת אותי.

* * * * * * * * * * *
מה הוא מקומה של המודעות העצמית בעולם כזה, בארץ שלנו, שבה מלחמה היא עניין יום יומי?
בתמימותי כי רבה אני מאמינה שזו היא התשובה היחידה.

יש קשר ישיר בין מודעות עצמית לאהבה עצמית,
בין אהבה עצמית ל"ואהבת לרעך כמוך",
בין "ואהבת לרעך כמוך" לשלום בית,
בין שלום בית לשלום בעם,
בין שלום בעם לשלום בעולם.
 
ודיינו.

* * * * * * * * * * *
אבא נפטר 20 שנים אחרי ששב מהמלחמה. היו אלה 20 שנים של חסד, חום ושמחה, שלא השכיחו לרגע את אותות המלחמה. והיום, 18 שנים בדיוק מפטירתו, אני פועלת בחזית האחת והיחידה שאפשרית מבחינתי, שהולכת ומתבהרת עם השנים – חזית האור.


   מילים תומכות   
"יסוד הכעס בא מצד חסרון היצירה הרוחנית
וכל מה שהיצירה הרוחנית מתרחבת
השלום מתרבה בעולם"
(הרב קוק, קובץ ח רנא)
 
שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג