הגן הצבעוני והשקט שלי

בפינת החצר מתחילים לבצבץ פרחיהם הראשונים של השתילים שאסף שתל לא מזמן – לוע הארי, אמנון ותמר ופטוניה. הם פורחים בשלל צבעים ומעשירים את הגינה בנקודות של סגול, בורדו, כתום, צהוב, ורוד ולבן. לצדם זוקפת את קומתה רקפת גאה, ורודה ורעננה. בין השתילים העמדנו מקלות קטנים שיגנו עליהם מפני החתולים שמשתובבים בגינה, רודפים זה אחרי זה בין השתילים, מטפסים בקפיצה אחת על העצים, יורדים מהם בדילוג קל, רצים אל קצה המסלעה וחזרה אל השתילים. אני מחבקת בכפות ידיי ספל קפה חם, עטופה היטב בחולצת פליז עבה, נושמת את אוויר הבוקר הצונן ומחייכת אל הפרחים הקטנים, שמתחזקים מיום ליום ומצליחים להישמר מהחתולים ומהגשמים העזים. בקצה השני של החצר מחכה לי רקפת נוספת, לבנה, ולצדה סלסלי כסף סגולים ולבנים. אני מתכופפת אליהם ושמחה לגלות מאחרי הסלע קבוצת עלים חדשה. לפני שנה בדיוק שתלנו כאן פקעות של כלניות. עוד כמה ימים וגם הן יצטרפו לחגיגה, סגולות, אדומות, לבנות. אני מזדקפת. כאב חד מפלח את הירך שלי, אבל החיוך על פניי נשמר.

לפני שלושה שבועות הגינה נראתה אחרת, אפשר לומר אף מוזנחת. חודשים רבים עברו מאז ששתלנו בה שתיל חדש, פרח, שיח או עץ. הסערות זרקו אל האדמה ענפים, זרדים ועלים מהעצים שמעל, ואלה נערמו בערמות מפוזרות ברחבי הגינה. הייתי מעיפה מבט אל הגינה וממהרת לחזור פנימה אל הבית הסגור. יום אחרי ט"ו בשבט חזר אסף מהמשתלה עם שני ארגזים של שתילים רכים. הוא אסף את הענפים השבורים, פינה אותם ושתל את השתילים החדשים מסביב, נגיעות קטנות, רכות, צבעוניות, שמשנות את פני הגינה כולה. אני עוברת בזהירות מעל הסלעים אל שביל האבנים הצר שעולה מהגינה אל קבוצת עצים צעירים שנטענו מעבר למסלעה – רימון, זית, תפוח, אשכולית, לימון, תפוז ותאנה. מי היה מאמין שבחצר שלי יגדלו כל כך הרבה עצים? אני מביטה מסביב, הכאב מלווה אותי כמעט בכל צעד, אבל הנפש נושמת.

גם המחשבות הן גן, גן שדורש טיפול יום יומי, גן שמשפיע על כל חיינו. אם הוא יהיה מוזנח – כך יראו גם חיינו. אם הוא יהיה יבש – גם אנו ניבול. אם צמחים שוטים ישתלטו עליו – הם ישתלטו גם עלינו. אם הוא יהיה סתור ועמוס – כך יהיו גם חיינו. אך אם נדאג לנקות אותו, לאוורר אותו, לחדש אותו במחשבות חדשות, צעירות, צבעוניות, להשקות אותו ולדחוק אל מחוץ לגבולותיו את המחשבות השוטות, המשתלטות, ההמוניות, שאינן ממש שייכות לנו – גם חיינו יראו כך: שקטים יותר, מסודרים יותר, רעננים יותר. חיינו יהיו בשליטתנו.

25 דק' אחרי חצות. רוח מזרחית מתחילה להשמיע בחוץ את קולה הרועם, אך בתוך הבית שקט מאוד. אני דוחה מעט את השינה, מתמסרת לשקט, לכתיבה ולניקוי המחשבות מסערת היום. שני חתולים נדחקים בין התריס המוגף בחלקו, לדלת הזכוכית שמפרידה בין הסלון לגינה. הם מתכרבלים זה בתוך זה, מחממים אחד את השני. אני מסתכלת עליהם אך גם אל היום שעבר, מסננת את המתחים, משחררת את הכעסים, מחייכת בדמיוני אל הפרחים שישנים עכשיו, ויודעת שהמחשבות הן כגן שיש לטפח, שלא יגדלו פרא וישתלטו על חיינו או יתייבשו וימיתו אותנו יחד איתן. אני נושמת נשימה עמוקה, רגועה, ומחייכת אל הגן השקט והצבעוני שלי.

נ.ב.

את הרשימה לעיל כתבתי בדיוק לפני שנה. מי שמכיר אותי יודע שמאז השתנו לא מעט דברים ושהכאבים כבר אינם מנת חלקי, ובוודאי עוד אעסוק בכך כאן בעתיד. ולמרות זאת הבאתי את הטקסט כמו שהוא, כי הוא מתאים בדיוק לשלב הנוכחי בבלוג: עבודה עם המחשבות היא חלק מהותי, בסיסי כל כך בדרך, בדרך אל עצמנו. גם, ואולי בעיקר, כשכואב. המשך יבוא.

    מילים נרדפות    

לא רק מוסיקאים, ציירים וכו' הם אמנים,

אלא כל אדם הוא אמן היוצר ומצייר את עולמו יום יום,

ע"י מחשבותיו, דיבוריו, מעשיו ובחירותיו.

(מאמרותיו של גיל חורב)

  שאלה להתבוננות 

מה מיוחד בי?

מה מייחד אותי מאחרים?

שער: מהות

הדרך תיקח אותי

אני אוהבת ללכת, רצוי לבד, רצוי לצד שדות פתוחים. ביומיים האחרונים הייתי אצל אמי, שלא הרגישה כל כך טוב, רציתי לחזק את רוחה, אבל גם אצלה לא ויתרתי על ההליכה. למרות שאינני מכירה את הרחובות סביב ביתה - לא חששתי. "לאן תלכי?" היא שאלה לפני שיצאתי, "הדרך כבר תיקח אותי", השבתי ויצאתי.

אני אוהבת ללכת - ההליכה מביאה אליי את המילים; אני חייבת לכתוב – הכתיבה היא אני.

הכתיבה וההליכה הן חלק מדרכי, אבל דרכי אינה אמורה להיות דרככם.

אני אדם של דרך, פחות של מטרות. אני מאמינה בדרך, פחות במטרות. אמנם יש לי יעד מרכזי שמגדיר את כל חיי, כתבתי על זה ברשימה הקודמת - להיות אני ולחיות בהתאם. אבל היעד הזה הוא לא יעד של סוף הדרך, אלא הוא הדרך עצמה - הוא יעד של כל רגע ורגע בדרך. זהו יעד שאינו "נגמר".

בדרך שהגדרתי לעצמי יש כלים וגם מעין חוקים, יש התבוננות ותהליכים, וכל אלה יחד עוזרים לי לחדור פנימה אל נבכי עצמי: להכיר את עצמי, את החוזקות שלי ואת החולשות שלי, את המקור לכל כעס ופחד, את הדברים שמחזקים אותי ואת אלו שמחלישים אותי, את האמונות שהן שלי ואת אלו שאינן, את הדברים שאני אוהבת לעשות ואת אלו שאני טובה בהם, יותר או פחות, את הערכים שחשובים בעיניי ואת אלה שחשובים לאחרים, את עצמתי, את האמת על עצמי. ועוד.

והדרך עוזרת לי ליישם, כלומר להיות אני - לא בסוף, לא במקצוע מסוים או בתפקיד מסוים, לא במקום מגורים מסוים, לא במצב משפחתי מסוים, לא ביעד רחוק, שלא בטוח מתאים לי, אלא בכל רגע ורגע. ואז ממילא אגיע למקום שבו אני אמורה להיות.

זוהי דרך של גילוי, ולכן היא גם משתנה ללא הרף, כל פעם קצת (כמו שם השיר היפה כל כך של עידן חביב): לומדים את עצמנו בעזרת הדרך ואז משנים אותה מעט בהתאם לגילוי, או שמשנים הרבה, תלוי. זהו משחק עדין בין עצמי לבין הדרך, פעם זו מובילה ופעם אני.

במשימת האתגר המסכמת, המהפנטת, של "המירוץ למיליון" נדרשו זוגות המתחרים להלך על חבל שמתוח בין שני בניינים בגובה 200 מטרים, כשהתמיכה היחידה שיש לכל אחד היא של בן זוגו. הם אחזו זה בזה, אחזו חזק, ניסו לשמור על איזון, לעתים האחד תמך יותר, לעתים השני, מביטים ללא הרף זה בעיני זה. כך הם הלכו, צעד צעד, כל פעם קצת. וכך גם הדרך עצמה והגילוי העצמי שנגזר ממנה - אחוזים זה בזה ותלויים זה בזה. בדרך כלל הדרך היא שמובילה, אך היא כל הזמן משתנה, כל פעם קצת, מתאימה את עצמה להבנות שמחכות כתמרורים בדרך, וממשיכה.

המקומות שאליהם מובילה דרך הגילוי אינם ידועים מראש ויכולים אף להיות מפתיעים. הגדרה מראש של מטרה רחוקת טווח עלולה לשבש את המיקוד - לפתע נמצא עצמנו מתמקדים במטרה במקום בזיקוק של עצמנו. מטרות ביניים בכל אופן, הן הכרחיות. הבלוג הזה, לדוגמה, הוא אחת ממטרות הביניים שלי. זו מטרה מתמשכת והיא סוללת מחדש את דרכי, מוסיפה לה נדבך נוסף, נדבך מחייב ומחדד.

ומה היא הדרך? ובכן, זו הדרך שלי, כלומר, של כל אחד ואחד - לכל אחד יש את הדרך שמתאימה לו. למרות זאת, לאורך הבלוג אספר על דרכי, כדי לעודד את מי שצריך למצוא את דרכו. כי לכל אחד צריכה להיות דרך שתוביל אותו בבטחה בנבכי החיים, שתוביל אותו קרוב יותר ויותר אל עצמו, אל האמת, אל הטוב שבו. בלי דרך נהיה כספינה שנתונה לחסדי הגלים, ללא מנוע או מפרשים. עם דרך – נגיע רחוק. אני מאמינה שמי שהולך - מוצא, לאו דווקא את מה שהוא רצה, אלא את מה שהוא צריך, את מה שיעשה אותו מאושר, את עצמו בעיקר. הדרך תביא אותנו למקומנו, כל אחד למקומו. ושם נגלה שיש לנו את הכול. 

    במילים אחרות    

המלים "דֶּרֶךְ" ו"דְּרִיכוּת" הן קרובות,

כי כשאדם הולך בדרכו האמתית המיוחדת לו,

אז בסוף כל יום נפשו כבר דרוכה ומצפה ליום הבא.

(גיל חורב)

  שאלה להתבוננות  

היכן נמצאות המחשבות שלכם?

מי שולט במי – אתם במחשבות או המחשבות בכם?

נכתב על ידי שרית יעקב, בלוג "שער לאור" (אתם מוזמנים להגיב)

שער: דרך

הכול מתחיל כאן

במכונית, בדרך חזרה מבית הספר, שמעתי את חברו של רון - שניהם בכיתה ה' - אומר: "אבל למה עץ? זה תמיד עצים, כמה עצים. אין דבר כזה עץ אחד". לשמחתי לא היינו צריכים להשיב לו. בדיוק חלפנו על פני גבעה ירוקה בסמוך לביתנו שבראשה עומד, מדי יום, עץ בודד, משקיף בשקט על סביבתו. הפנינו את מבטינו אליו. הסיפור הזה מתאים כל כך לרשימה הנוכחית גם בגלל מועד פרסומה – יום אחרי ט"ו בשבט, וגם בגלל נושאה: כולנו אנשים, אבל כל איש הוא אחד ומיוחד. האם אנחנו זוכרים את זה?

במשך שנים הייתי עסוקה בחיפוש. לא היה ברור לי בדיוק מה אני מחפשת, אבל קראתי לזה – כמו רבים אחרים – הייעוד שלי. מסלול החיפושים שלי היה פתלתל ומתסכל, ואת התשובה מצאתי יום אחד, במפתיע, דווקא בריאיון עם עו"ד יעקב וינרוט שפורסם במוסף מיוחד של מעריב לכבוד חג הפסח בשנת 2002. ברגע אחד נפקחו עיניי. וינרוט הביא בריאיון סיפור חסידי ידוע, שלא הכרתי. הסיפור מספר על אדמו"ר אחד, רבי זושא, שאמר שכאשר יגיע לשמים אחרי 120 שנה, לא ישאלו אותו למה הוא לא היה משה רבנו, ולמה הוא לא היה צדיק פלוני אלמוני, אלא ישאלו אותו: "למה לא היית זושא? למה לא היית אתה?"

ומהרגע שפגשתי את זושא הבנתי לאן אני הולכת. גם אם לא ידעתי עדיין איך - ידעתי לאן. ומאותו רגע, כמו מגדלור שעומד תדיר מול עיניי, אני הולכת אליי ומטרתי אחת: להיות אני.

כך הפך עורך הדין וינרוט, בלי משים, להיות אחד המדריכים שלי. אכן, מפתיע היכן אפשר למצוא את המדריכים שלנו, אם רק נהיה קשובים. והוא אפילו לא יודע שהוא כזה.

אז כן, הכול מתחיל כאן. הייעוד שלנו הוא פשוט להגיע לעצמנו ולהיות עצמנו, מזוקקים. מכאן נבנה את שארית חיינו. לא מדובר רק בעיסוק שלנו - מדובר במהות, בכל רגע ורגע. זה לא פשוט להיות עצמנו, להיות באמת עצמנו, להיות אמתיים בכל רגע, כלפי חוץ וכלפי פנים. פעמים רבות אנחנו אפילו לא זוכרים מי אנחנו באמת, מי אנחנו במקור, מתחת לחינוך שקיבלנו, לקולות ששמענו, לציפיות שעוטפות אותנו. והדרך חזרה אינה ברורה מאליה והיא בוודאי אינה קצרה. מדובר בעבודת מודעות יום יומית, וקל מאוד לזלוג ממנה בלי משים, אבל כשהיעד צלול וחד – הדרך אליו ברורה יותר.

כן, הכול מתחיל כאן – גם הבלוג. "שער לאור" לא מתכנן להיות בלוג אקראי. בדרך כלל לא אתייחס כאן לאירועים מזדמנים בציבורי או בפרטי, במרחבים או בתוכי. ל"שער לאור" יש נקודת התחלה – הנקודה שכאן - ויש מסלול ואפילו תוכן עניינים, ששעריו העיקריים הם: אמת, מהות, השיר שלנו והדרך שלנו. בשערים אלה אעסוק בעיקר בבלוג, מזוויות ופנים רבות, במטרה להגיע לייעוד שלנו – לעצמנו. גם אם אפשר יהיה לקרוא כל רשימה בנפרד – ובהחלט אפשר – תהיה המשכיות מסוימת בבלוג זה, ולכן, אשמח אם תישארו מחוברים, ונהיה כולנו עצמנו.

    מילים נרדפות    

מי שלא אוהב את עצמו, כנראה הוא לא עצמו
אלא, מנסה להיות מישהו אחר.
(עיגולי השמחה של דסי, דוד בן יוסף)

        תגובה         

ים של נחת ועצמה שאבתי מהתגובות המרגשות כל כך שקיבלתי מכם, כאן ובמייל;
הייתי רוצה להראות לכם את כולן, אבל אתאפק;
אבל מה שברור לעין הוא שאני, למרות הכול, לא חיה בבועה.

  שאלה להתבוננות  

האם יש לך דרך?

מהי?

שער: אמת

הבועה שלי

עץ הזית משקיף אל סביבתו

יש מי שאומר שאני חיה בבועה. על הבועה שלי מאיים עמוד חשמל אימתני, שהרים את ראשו לא מכבר בדיוק אל מול ביתנו. אבל עץ הזית הקטן ששתלנו בקצה הגינה גדל בהתמדה ובהתרסה אל מול עמוד החשמל, ועוד מעט הוא יסתיר אותו מזווית הראייה. בבועה שלי שומעים את המכוניות שאצות לדרכן בכביש 70, אבל אם יושבים באמת בשקט - שומעים דווקא את הציפורים ואת השקט שבין ענפי העצים. בבועה שלי חיים לאט יותר ופשוט יותר; מקשיבים אחד לשני, אבל גם לא מעט לעצמנו, מקשיבים באמת; מדברים אחד עם השני, וגם עם עצמנו, מדברים אמת. אנחנו ממיינים את הזבל, מטפחים קומפוסטר, מנסים לאכול טוב ולשמור על כושר, ומטפלים בכמה וכמה חתולים, שמשחקים עכשיו מול עיניי בין העצים והפרחים בשלל הצבעים, ששתלנו רק עכשיו. שקט כאן רוב הזמן, ורגוע, גם כשכולנו בבית. אנחנו אוכלים זיתים מעץ הזית שלנו, אשכוליות מעץ האשכוליות, רימונים ופסיפלורות, ומחכים בסבלנות לעץ התפוח שיגדל ויתחזק, ולתפוז. הלימונים כבר כאן. אנחנו יודעים שכסף חשוב, אבל לא הכי חשוב; שהאוויר, השקט, ההקשבה, האהבה וההבנה – חשובים יותר; ושהמירוץ לא מתאים לכולם, אולי אף לא לרובנו.

יכול להיות שיש משהו בועתי כאן, מתחת לשמים היפים האלה, אבל אי אפשר להגיד שלא ניסיתי. ניסיתי. לפני כמה שנים, בלי כוונה ברורה, מצאתי את עצמי לפתע במירוץ, מנסה בכל כוחי לשמור על הקצב, נופלת וקמה, מתעלמת מקוצר נשימה ברור, רצה קדימה, מביטה לעתים לצדדים, אך כמעט מאבדת את שיווי המשקל, וממהרת לחזור לרוץ. בצדי המסלול הנחתי את החברים שלי, את הבריאות, את השקט, וכמעט את כל מה שאני אוהבת.

לפני המירוץ, במשך שש שנים, הוצאתי לאור האינטרנט את "ברומו של איזון" – ירחון אינטרנט למודעות עצמית. אלפי קוראים ולא מעט כותבים ליוו את הירחון בהתמדה גדלה וחיזקו אותי בדרכי. אבל, יום אחד, אחרי שכבר הצטרפתי למסלול המהיר, הרגשתי שאני לא יכולה יותר, לא יכולה גם וגם – גם לרוץ וגם לכתוב. העומס עליי היה גדול מדי, הסתירות היו גדולות מדי, והפסקתי. דווקא עם "ברומו של איזון" הפסקתי, דווקא עם הכתיבה – שני דברים שעומדים בלב מהותי. ובאותו רגע איבדתי גם את האיזון. אבל עכשיו התעשתי. עצרתי. חזרתי לדרך שלי וחזרתי גם לכתיבה רציפה.

אל האינטרנט אני חוזרת הפעם באדרת אחרת: בבלוג, שממשיך את רוחו של "ברומו של איזון", אך שמו שונה, בעיקר כי הייעוד עכשיו ברור לי יותר. על כנפי הבלוג אני מקווה להביא אור לקוראים, גם כפנס שמאיר מזוויות שונות את חיינו – כדי שנעצור ונתבונן בהם בכלל, ובצורה קצת שונה בפרט – וגם כבמה לאהבה, שמחה, אמונה, ובקיצור – אור. בכוונתי לעדכן את הבלוג מדי שבוע, לארח מדי פעם שותפים לדרך בציטוטים, שירים, צילומים ויצירות אחרות, ולהעלות לארכיון מאמרים נבחרים מ"ברומו של איזון".

כן. אני חוזרת לבועה שלי. כבר אמרו לי לא אחת: "אי אפשר לחיות בבועה", אבל אני לא מסכימה עם זה ואני רוצה ללכת בדרכי. זו הדרך היחידה שמביאה אור לפניי ולסביבותיי. חזרתי לעולם שלי, שמאמין בדברים רבים שנראה כי אבדו או נשכחו במסלול המהיר, ואשמח מאוד אם תצטרפו אליי לדרך, לבועה, שתלך ותגדל, ותראה שהיא בעצם העולם. לפחות שלנו.

         מילים נרדפות       

אני מרגישה עשירה כשיש לי זמן לכתוב
וענייה כשאני מקבלת תשלום מן המניין ואין לי זמן לעבוד בעבודה האמיתי שלי.
(נטלי גולדברג, עצם כתיבה)

     שאלה להתבוננות    

האם אני אמיתי עם עצמי?

האם אני אמיתית עם עצמי?

(המשך יבוא)