30.10.2012

בולגריה - המהות הפנימית (חלק א')



















בטיול הזה אני מקשיבה. ליערות הצבעוניים, למים הזורמים, לאנשים הפשוטים, לבתים העתיקים ולדרכים הצדדיות שחולפות מול עיניי. אני שוב בבולגריה, עם אמא. לפני שנה בדיוק טיילנו בבולגריה טיול כוכב – התמקמנו בסופיה, ממנה יצאנו לגיחות ואליה חזרנו לעת ערב. הפעם אנחנו בדרכים, חוצות את בולגריה בעיקר לאורכה. לפני שנה הגעתי לטיול עייפה ומרוטה, ומצאתי את עצמי מקיצה אל החיים. בפעם הזאת אני מגיעה נלהבת, גאה בדרכי, רגועה ומלאה כרימון בחדוות יצירה. ובשלוות המחשבות אני מחכה למילה שתקשור סביבה את הטיול הנוכחי. בפעם הקודמת זו הייתה ה"מקיצה". מה תהיה המילה בפעם הזאת?

* * * * * * * * *

המלצרית במסעדה הכפרית מקבלת את פנינו בברכת "בוקר טוב" בעברית. היא מלווה את הברכה בחיוך חם. המסעדה גולשת אל הרחוב הראשי של וליקו טרנובו העתיקה – עיר הבירה הראשונה של בולגריה. זהו רחוב צר, מרוצף באבנים גדולות. מעברו האחד בתים שכמו נערמים זה על גגו של זה, נצמדים למדרון תלול. מעברו השני ירידה חדה אל נהר יאנטרה. האוויר צלול וקריר ואני מתעטשת לפתע. המלצרית מברכת אותי בבולגרית בברכת "לבריאות" ושואלת את אמי איך אומרים "לבריאות" בעברית. לאחר שהיא מוודאת שהבינה היטב את המילה ואת דרך ביטויה, היא שולפת פנקס קטן מכיס אפודתה וממהרת לרשום את המילה החדשה. "אני רושמת כל מילה חדשה שאני לומדת, לאו דווקא בעברית", היא מסבירה ומחייכת בהתרגשות. "תבואי לבקר בארץ", אמי מזמינה אותה. המלצרית מחייכת במבוכה, "גם אם אחסוך כל חיי לא אצליח לממן את הנסיעה", היא מסבירה ובכל זאת מחייכת מלוא הפה ורושמת כל מילה חדשה, כמו חוסכת טיפים לנסיעה.

* * * * * * * * *

לקראת סוף העלייה לשיפקה – מעבר הרים ברכס הרי הבלקן – המכונית שלנו נעצרת. עשן לבן עולה ממכסה המנוע. אבגני, הנהג שמוביל אותנו בטיול, מצליח לגלגל את המכונית אל צדי הכביש הצרים, אני עוזרת לו כמיטב יכולתי. אנחנו בוחנים יחד את המנוע ומבינים לבסוף שאחד הצינורות שמוליכים מים נקרע, והמים זלגו ממנו בחופשיות אל הכביש. אין לנו מים נוספים. המנוע לוהט. אנחנו מחכים, מקווים למכונית חולפת שנהגה יוכל לסייע לנו. אמא עייפה, הדרך עוד ארוכה, והאביר מגיע לבסוף כשהוא נוהג במשאית מקרטעת שמובילה ירקות. הוא משאיר לנהג שלנו בקבוקים עם מים, מעמיס את המזוודות שלנו בין הירקות ועוזר לאמא שלי להעפיל אל מרומי מושב הנהג. אני מטפסת אחריה ואנחנו יוצאים לדרך. יורי קוראים לנהג. הוא מדבר בולגרית בלבד, בפה ללא שיניים, גבר באמצע שנות חייו, שמוביל ירקות מהעיר הגדולה אל עיר בגבולה הצפוני של בולגריה. אנחנו נוסעים יחד כשעתיים ומחצה. אמא מדברת איתו מדי פעם, אני מתלהבת בינתיים מהנוף, ויורי מסביר שמרוב עבודה הוא לא שם לב לנוף, ושהחופש היחיד שהוא מרשה לעצמו הם עשרה ימים, מדי שנה, בהרי רודופי הקסומים, בדרומה של בולגריה. כשהוא מוריד אותנו בתחנתו האחרונה בדרך, רק אחרי שדאג להזמין מונית שתיקח אותנו ליעדנו, הוא לוחץ את ידי בחום, כאילו אני עזרתי לו. אמא מציעה לו כסף, אך הוא מסרב לו. מחלון המונית שמזנקת קדימה אני מסתכלת על יורי, שממשיך לדרכו, תוהה על אדיבותו וטוב לבו, קושרת אותם לחיוכה של המלצרית שלא שאלתי לשמה, חושבת על המהות הפנימית של כל אחד מאתנו, ומנסה להבין – מתי אנחנו מגיבים לעולם בטוב ובחיוך ומתי בקשיחות ובתקיפות?

* * * * * * * * *

בשלוות המחשבות ולאורך הדרכים אני רושמת לעצמי נושאים שבהם ארצה להעמיק – התניות, מנהיגות של אמת, מהות פנימית ומהות משותפת – ומחכה למילה שתקשור סביבה את הטיול הנוכחי. בפעם הקודמת זו הייתה ה"מקיצה". נדמה לי שבטיול הנוכחי המילה שמתגבשת היא "כימיה". על כל אלה ועוד – בהמשך, כאן בבלוג.
 

   מילים נרדפות   
  האחד נולד לזרוע, האחר לשיר 
Един се родил да сее, друг да пее
(Edin se rodil da seе, droug da pee)
 
הפתגם לקוח מכולנו בולגרים J
 
באתר הנ"ל מצאתי גם את "המנהיגים באים והולכים, אך רק האנשים הם בעלי משמעות", שמבשר על חלק מהמחשבות עליהן אני רוצה לכתוב כאן בהמשך.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג