29.8.2012

מראה שעל הקיר


האם תמיד אמרתי אמת? תמיד, תמיד, תמיד? לא, אבל אני מנסה, ממש מנסה, ואני זוכרת היטב את הפעמים הבודדות שבהן בחרתי בשנים האחרונות לא לומר דברי אמת. ומתייסרת על כל אחת ואחת מהן.
 
תרבות השקר מתפשטת בקרבנו. כמעט בכל מקום שאליו אני מביטה אני רואה את השקר או את קרוביו. ואחרי החולשה שתוקפת אותי אני נשארת בעיקר עם תדהמה גדולה, כי תרבות השקר מתקבלת משום מה בהבנה, כחלק אינטגראלי מכללי המשחק. אך מי שחושב שעל שקרים אפשר להבליג, חייב להבין: השקר פותח שערים למעשים נוספים, בהתחלה קטנים אחר כך גדולים, שאין בהם אחווה ובוודאי שאין בהם טוב. השקר הוא רק תחילת דרכו של הרוע, כך בעיניי, וגם אם יאמרו לי עוד אלף פעמים שאני תמימה, אמשיך לחפש את האמת ורק את האמת, ואדרוש אותה תמיד בכל סביבותיי. ערך האמת כתוב וחקוק בראש ערכי הבסיס של דתות רבות, אך אנשים רבים מסירים את עיניהם מערך זה, מתרצים את דרכם בתירוצי שווא ועדיין מחשיבים את עצמם כאנשים ערכיים ואף דתיים. אבל הם טועים. דברי שקר מגדירים אדם שאינו ערכי ובוודאי אדם שאינו דתי.  
 
-------------------------------------------------
 
משב רוח חריג לקיץ זה עובר מבעד לחלון הפתוח. אני מחייכת ונזכרת בסרט שראיתי לאחרונה. "מראה מראה שעל הקיר, מי היפה בכל העיר?", שאלה המלכה בסרט, והמראה שעל הקיר – שרק אמת ידעה לומר – השיבה שוב ושוב "שלגיה". אבל לא רק למלכה, גם לנו עמוק פנימה יש מראה. גם היא אינה יודעת לשקר וגם היא מציגה לעינינו את שלגיה – את עצמנו, עצמנו האמיתי, את מי שאנחנו במקור, את מי שאנחנו אמורים להיות בעולם הזה. מול המראה שעל הקיר הפנימי השאלה איננה "מי היפה בכל העיר?", אלא איזו בבואה משתקפת מול עינינו: האם היא זהה למי שאנחנו, למי שאנחנו מדי יום? או שהיא אחרת, שונה, רחוקה, אולי אפילו זרה? האם אנחנו עצמנו או שמא הרחקנו מעצמנו עד בלי הכר?
 
מי שרואה את עצמו במראה – אמת היא דרכו ובוודאי גם דבריו. אך מי שרואה דמות אחרת, מתחיל לרוב לברוח הרחק מהמראה, הרחק הרחק מעצמו, והשקר שעומד בינו ובין המראה מצטרף אליו לדרך ולא נשאר במקומו, אלא מגיח – אבוי – גם במילים וגם במעשים, שמגנים על דרכו, שמנסים להסתיר את הפער, את המרחק, מהאמת. היא אחת. אין מנוס. פנים וחוץ אחד הם בסופו של דבר. הגיע הזמן שנסתכל לשקר ישירות בעיניו האנושיות ונאמר לו: "עד כאן!"
 
-------------------------------------------------
 
ג'וני ואביתר נכנסים בריצה מהחצר לסלון. ג'וני נכנס בריצה קלילה, אביתר בכבדות אלגנטית, ג'וני משמיע יללות קורעות לב, אביתר משמיע "מיאו" עדין, ושניהם מביטים בי בציפייה. אני מחזירה להם מבט ומציינת לעצמי שחתולים אינם משקרים, ושהמשימה החשובה ביותר שלנו בחיינו היא לראות את עצמנו במראה! אם נראה בה את עצמנו – דיינו. 
 
כן, הגיע הזמן שנעצור. הגיע הזמן להתחיל לפלס בהתמדה את הדרך חזרה אל עצמנו. זה לא מפחיד כמו שזה נשמע, בעיקר כי שמחה והתרוממות רוח גדולה מלוות את הדרך חזרה. והצעד הראשון המומלץ הוא פשוט לומר אמת ולדרוש אותה מהסביבה. ככל שנשים לב למילים ולמעשים, ככל שנדייק יותר ויותר בדרך, כך ממילא נתקרב גם אל עצמנו, ושקט מבורך יקבל את פנינו. 
 
ג'וני ואביתר מבקשים שוב לצאת ואני מרשה לעצמי להפליג בדמיוני וממהרת לרשום: אם יום אחד, ברגע אחד, כולם יחליטו לומר אמת, לעצמם ולסביבתם – כעבור יומיים החברה שלנו תהיה מתוקנת: ביום הראשון תהיה אנדרלמוסיה, ביום השני נהיה בגן עדן.
 
 
   במילים אחרות   
האמת אוהבת יותר מכול את פשטותה של האמת.
(אלגנטיות של קיפוד, מוריאל ברברי)
 
     שנה חדשה     
ההתחדשות של ראש השנה,
היא לא ברמת שינויים מקומיים כאלה או אחרים בחיינו,
אלא ברמת תפיסה כוללת חדשה של מי אנחנו.
(גיל חורב)
 
שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג