‏הצגת רשומות עם תוויות שקט. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שקט. הצג את כל הרשומות

12.4.2020

מתעוררים לחיים

(צילום: אסף הבר)

שער לאור, הבלוג, אמנם "נכנס לתרדמת" לפני כשנתיים וחצי, אבל אני ממשיכה לכתוב מדי יום ביומו וממשיכה גם לפרסם  חלק קטן מהדברים, אך באופן שוטף  בקיר הפייסבוק האישי שלי. חלק מהדברים אני מעבירה גם לדף הפייסבוק של שער לאור

עכשיו, לאור התקופה הכה מיוחדת שעוברת על כווולם, החלטתי להחיות את הבלוג  לטובת אלו שלא נמצאים בפייסבוק וגם לטובת התיעוד  ולהעתיק מהפייסבוק לבלוג דברים שפרסמתי לאחרונה, שרלוונטיים לתקופה.

הרשימה שפרסמתי כאן לפני יומיים זמן היי-הו היא הדוגמה הראשונה למהלך הנ"ל.
פתאום שקט
ב 17/3/20 פרסמתי את הפוסט הבא:

"אני עדיין נפעמת, אבל כבר מזמן לא מופתעת, מצירופי מקרים 😇
הבוקר רציתי לפרסם פוסט שמתקשר למצב הנוכחי וחיפשתי לשם כך טקסט מסוים בבלוג הרדום שלי, אבל כבר בתחילת החיפוש "נפלתי" על טקסט אחר לגמרי - מדהים כמה הוא מתאים לעכשיו, למרות שהוא נכתב כבר לפני כ-7 שנים, ולמרות שהוא נכתב בנסיבות אחרות לגמרי. מדהים.
מוזמנים לקרוא: פתאום שקט

מוזמנים אחר כך גם להמשיך לשוטט בבלוג. הוא מרגיע ומחזק.
אני חושבת שגם אני אקרא. את הרוב אני לא זוכרת בעצמי... זה יהיה כגילוי מחודש."
לרוקן את הספל
כאמור, לתקופה הנוכחית אני קוראת "זמן היי-הו" - זמן שבו עלינו להיעזר בחכמת החיים שלנו ובעוצמתנו הפנימית, זמן שבו עליי ליישם את כל מה שתרגלתי במשך עשרות שנים 🙏
מדוע "זמן היי-הו" ומה השיעור הראשון שכדאי להיזכר בו? על כך כתבתי בפוסט הקודם שכאן.

שיעור בסיסי נוסף, שכדאי ליישם ולדעתי יכול להיות משמעותי מאוד (גם אם נראה קשה בהתחלה) הוא  Empty your cup, וזאת בניגוד למה שרבים עכשיו מנסים - להעסיק את עצמם, להעסיק את סביבתם...


   זהו זמן טוב עכשיו
   דווקא לא למהר
   את הזמן למלא
   זהו זמן טוב
   להקשיב
   בשקט להיות
   ולגלות

להלן קישור לסרטון מקרי ונחמד שמצאתי ובו הסיפור המקורי.

המשך יבוא...

26.8.2017

כל התשובות

תקשיבו. האם אתם שומעים את הקסם? לא? תקשיבו שוב. שומעים את השקט השורה בכול? השקט שבראשית הדברים. האמת היא שלעתים קרובות אני יכולה גם לראות אותו.

אני רואה אותו בצמרות העצים, בלב החצר, במעוף הציפור, בין עלי הגפן תחתיהם אני יושבת עכשיו. לא רק האוזן שותפה לקסם, ולא רק העין, אלא גם משהו פנימי – אבל התחושה ממשית, ואני מגיעה אליה בעיקר כשאני יושבת – לא להרף עין – תחת השמים, אי שם בטבע או בחצר ביתי.

כשאני אומרת לאנשים שאני מסוגלת לשבת במשך שעות בחצר, הם מביטים בי בפליאה, עיניהם פעורות. "את לא יכולה?" אני שואלת, נדהמת יותר מהם. "אני לא מסוגלת לא לעשות כלום, חייבת לעשות משהו," זו התשובה שאני מקבלת בדרך כלל.

אבל לשבת במשך שעות בחצר הבית או אי שם אינו לא לעשות כלום. זהו מסע שלם. האם זה מה שמפחיד? נכון, יש גם רגעים שמכווצים את הלב במסע הזה, אבל בסופו של דבר מדובר מסע שכולו יופי, רכות אין קץ ואושר מתמשך.

כל מי שאומר שהאושר הוא רגעי שיא בודדים – ברור לי שאינו יושב מדי בוקר תחת השמים ומקשיב. או קורא הגות. או כותב. או מצייר. או מביט בפרחים שסביבו, בעצים, בחתולים, בחרקים, בתנועה הרבתית שמתגלה לפתע בין השיחים. או מצטרף בדממה לשירת הציפורים. או מצטרף בקול.

כאן נמצא האושר הגדול, והוא בהישג יד של (כמעט) כל אחד. 


יותר מאשר
ידע ומיומנויות (שאחרים קבעו)
חשוב בעיניי
שילד ידע להעסיק את עצמו
גם כשאין חשמל סביבו
שידע ללמוד
גם לבד
לחפש תשובות
למה שמעניין אותו
שישים לב לסביבתו
שידע לומר תודה
ובעצם זה מה שחשוב לי
גם אצל מי שכבר מבוגר

* * * * *

האם תחילת הרשימה קשורה לסופה?
לדעתי – כן.


וגם את זה כתבתי
אם אשב כאן
מספיק זמן
את כל התשובות
אדע

קריאה נוספת

 

7.9.2013

פתאום שקט

פתאום שקט.

לפני חמש שעות הורדתי אותם נרגשים ברכבת בדרכם לפריז. אתמול, בהחלטה של רגע, הם מצאו דיל לששה ימים שלא יכולתי להצטרף אליו. מזמן לא הייתי לבד. ולמרות שהרגשתי שאני ממש זקוקה לשקט, ברגעים הראשונים אני מוצאת את עצמי קצת מבולבלת, מעט אולי אף מבוהלת. השקט שמחלחל מזכיר לי ערב חג, ופתאום אני מבינה את מי שמפחד להיות לבד, מפחד להיות בשקט.

כשחזרתי מהרכבת אכלתי מעט ושכבתי למנוחה קצרה בסלון. בצהריים הקצר חלמתי חלום הופך קרביים על בני משפחה מבוגרים – חלקם חיים אתנו וחלקם כבר לא. הרגשתי את העצב שבזקנה ואת הקושי והתעוררתי קצרת נשימה. פתאום אני מזהה גם בי צדדים שמכירים את העצב הזה, שיש בי עכשיו, ברגעים הראשונים של השקט. בערוץ 11 יש תכנית שמעניינת אותי, אבל אני מחליטה להשאיר את הטלוויזיה כבויה. אני סוגרת גם את המחשב ובוחרת להביט לפחד בעיניים. אני ניצבת מולו ויודעת שאני יכולה כי יש לי את המילים. הן תמיד תומכות בי.

סדרת ביטולים של פגישות עבודה ומפגשים חברתיים, שתוכננו לימים הקרובים, מבהירה לי שהצלילה ללבדו×ת ולשקט תהיה ארוכה. לרגע נדמה לי שהביטולים מתואמים ביניהם משמים. אני שמחה. המעבר ללבדו×ת הוא סוג של קושי שאני שמחה לעבור דרכו, גם בגלל מה שמחכה מעברו השני, אבל גם בגלל המעבר עצמו שיש בו סוג של קרצוף הנפש כמו במסז' תאילנדי טוב.

אני נועלת את הבית ויוצאת להליכה לילית נמרצת.

רעש, המולה ועיסוק יתר הם כחלון סגור על הנפש, המרחיק ממנה מחשבות שונות, חלקן מאיימות. המחשבות נעות בלהט מצד לצד, מנסות למצוא פרצה ברעש כדי להיכנס פנימה, וכשפותחים אותו הן פורצות פנימה בבבת אחת ומאיימות לשטוף את כל מה שעומד בדרכן. אבל אם לא נבהלים ונותנים להן להיכנס – מגלים שהשד אינו נורא כל כך ושרוב המחשבות מביאות אתן גם מתנות. וכך אני עושה.

לפתע חוזרות אליי השנים הקשות לאחר מות אבי ובמהלך מחלתה של אמי, ופתאום לופתת את בטני תחושת הבדידות הקשה שחוויתי במהלך שנים אלו. אני נזכרת גם בחברה טובה שהצליחה למשוך אותי מעבר לסבל. אני חושבת שוב על באדי – כלבי האהוב – שמחה את דמעותיי ואתו אף הרחקתי פעמים רבות לבקתות מבודדות, אליהן נסעתי כדי למצוא את נפשי. ואני נזכרת בבוקר אחד, שבו ישנתי משום מה על הרצפה בביתה של אמי, וכשניסיתי לקום שוב חתך כאב חד את גופי, מתחיל ממפרק הירך וממשיך עד השמים. החלטתי – די. די לכל הכאב, הפיזי והנפשי, אני אטפל בכאב, אני אקח אחריות, הכול בידיי. והזיכרונות שוטפים, והכאבים שוב מוחשיים, ואני מבינה: וואו! הימים האלה, שהביאו אתם במפתיע שקט, הולכים להפוך למסע. בני הבית נסעו לחו"ל, אבל אני קיבלתי כנראה מתנה מסוג אחר, מתנה יקרה מפז – להיזכר מה עברתי, להבין ולהעריך מה יש לי היום ולזהות את הפחדים שעדיין כאן.

* * * * * * * * * * * * * * * *

שעת בוקר מוקדמת לצד השולחן מתחת לעלי הגפן וכפות התמר; פנקס, עט, דפים מודפסים, ספר, קפה ושקט. אוווו כמה שקט ורכות אין קץ יש בזמן הזה. אני יכולה להפליג על כנפיהם למרחקים – על פני האדמה, מעליה ועמוק בתוכי – הכול נהיה אחד. התמונה לא יכולה להיות מושלמת בלי ציוץ של ציפורים, רוח עדינה מלטפת וכמובן זמן פתוח שמאפשר הפלגה. והכול מתקיים ברגע זה ממש. זהו האושר שלי.

ושוב אני מגלה עד כמה חשוב השקט בשביל להתנקות: הלכלוך שוקע מטה ונערם, ואם לא נבהלים וממהרים לנער אותו – כדי שלא יעמוד ברור כל כך מול עינינו – הרי שאפשר לאסוף אותו ולפנות אותו בתחושה של סיפוק מחיינו. אני לא מכירה דרך אחרת להתנקות. אני לא מכירה דרך אחרת  להיטהרות, כן, זה מה שקורה עכשיו, ואני כבר מצפה וללא חשש לשקט של יום הכיפורים, שמחכה ממש מעבר לפינה.
 
שתהיה לכולנו שנה טובה!

 
   עוד מבט   
"יש סדר דברים שבו עובדות חברה וקבוצה, ואני חושבת שכאדם אתה כמעט מחויב למצוא נתח מסוים בחייך, בכל מדיום שהוא, שיעיר אותך ממערכת ההרגלים הללו. המערכת הזאת מעצם מהותה גורמת לך להירדם. ואז פתאום נדמה לך שזה אתה"
(ציטוט מריאיון עם האמנית יהודית סספורטס)

   רשימות קשורות   
מועדי תשרי בסוכת הגפן
אבא חזר לבן מהמלחמה
שקט ואטיות ביער

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג
 

5.6.2013

שקט ואטיות ביער











כיכר מעוטרת בפרחים צבעוניים מסיימת את הרחוב שבו נמצא ביתי. כשאני נוסעת ליובל – ואנחנו נפגשים הרבה בענייני המשולש החברתי – אני יכולה לבחור לפנות בכיכר ימינה, ולנסוע אליו בנסיעה אטית בדרך שחוצה את יער ציפורי, או לפנות שמאלה בכיכר, לעלות כעבור 2 ק"מ למחלף חדש ולהגיע לפגישה בדרך המהירה. אני גרה בקצה קריית אתא, יובל גר בקיבוץ הרדוף, בין הבתים שלנו מפרידים בקו אווירי כחמישה ק"מ, יער אחד ושתי דרכים, ולרוב אני בוחרת – אלא אם היום גשום במיוחד או השעה מאוחרת – בדרך האטית. כמו בחיים.

"נרניה" אני קוראת ליער – שמסתתר כמעט ואינו נראה מעבר לחצר האחורית שלנו – על שום העולם האחר שאליו אני נכנסת ברגע שאני עוברת בשעריו. מרחק הליכה מביתי, מרחק נטול מאמץ, כפתיחת דלת של ארון בגדים. תחושת קסם עוטפת אותי בין עציו – יער ארץ ישראלי טיפוסי, ובכל זאת, כמי שאינה רגילה ביערות – יער של קסם ומסתורין בעבורי, רעננות ושקט. וכמעט תמיד אעדיף לחצות את היער לאט ולא לעקוף אותו מהר.

דרך סלולה, צרה ופתלתלה חוצה את היער, מתעקלת מעל נחל ציפורי ומשקיפה אל העמק והיישובים שמעבר לו, אבל אם רוצים להביט אל הנוף ולהתעכב על פרטיו חייבים לעצור. אי אפשר לנהוג וגם להסתכל לצדדים, הדרך צרה מדי, פתלתלה מדי, והמדרון תלול. אכן, ביער – כמו בחיים – אם ממהרים אי אפשר לראות את היופי ואי אפשר לשמוע את השקט שבין צמרות העצים.

אני צריכה את השקט.
רק בשקט אני יכולה להקשיב
ממש רחוק
עד ללב הדברים.

אני צריכה את השקט.
רק בשקט אני יכולה ליצור.
גם את החיים.


 מה יש לכולם שהם כל הזמן רצים וכל הזמן מבקשים את קרבתה של ההמולה? זו שאלה שעדיין לא מצאתי לה תשובה מספקת. חשבתם מה אנחנו מפסידים כשאנחנו מקיפים עצמנו ברעש תמידי – דיבורים, מוזיקה, טלוויזיה שפועלת תמיד ברקע גם כשלא צופים בה? הרי טווח תדרי הקול הוא קטן, ממש מצומצם, בין כלל התדרים בעולם, ויש דברים – המון דברים – שאפשר לשמוע רק בשקט. אני מפנה מקום בקביעות לשקט, ובתוכו אני מוצאת עולם ומלואו, שאין לו גבולות, גם של אושר.
 

* * * * * * * * * * * * * * * * * * *
מאז ומתמיד אני כותבת, מחברות על גבי מחברות, קבצים על גבי קבצים. היום פתחתי ברעד מגירה שכמעט ואינה נפתחת, שבה שמורות חלק מהמחברות וגם פנקסים בשלל צורות וצבעים. נברתי בה מעט ושלפתי בהתרגשות את מחברת השירים הראשונה שלי. כתבתי אותם כשהייתי נערה, בימים שבין סוף התיכון ותחילת השירות הצבאי, ואני פותחת אותה עכשיו בזהירות, לא בטוחה שאצליח להכיל את החזרה הזאת במנהרת הזמן – כ-30 שנים לאחור. ובכל זאת, אני מדפדפת במחברת, זוכרת שכתבתי כבר אז על הדברים שכאן. הנה, 31.8.82, כך כתבתי כנערה:

אני ריאלית.
יש לי חברה
למדתי ממנה
שהשפן הפסיד לצב במרוץ,
אבל בדרך הוא נהנה.
והצב?


מצאתי את הזרעים – זרעי האטיות שלי; 30 שנה אחרי הם נובטים במלוא תפארתם.
 

  מילים נרדפות  
מתחת לפני השטח של חיינו,
עמוק מתחת לנהרות חיינו הגלויים לעין,
זורמים והומים נהרות אדירים של חיי מעמקים,
שהם נשמת נהרות חיינו הגלויים לעין.
(גיל חורב ע"פ הרב קוק זצ"ל)

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג