‏הצגת רשומות עם תוויות התבודדות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות התבודדות. הצג את כל הרשומות

26.8.2017

כל התשובות

תקשיבו. האם אתם שומעים את הקסם? לא? תקשיבו שוב. שומעים את השקט השורה בכול? השקט שבראשית הדברים. האמת היא שלעתים קרובות אני יכולה גם לראות אותו.

אני רואה אותו בצמרות העצים, בלב החצר, במעוף הציפור, בין עלי הגפן תחתיהם אני יושבת עכשיו. לא רק האוזן שותפה לקסם, ולא רק העין, אלא גם משהו פנימי – אבל התחושה ממשית, ואני מגיעה אליה בעיקר כשאני יושבת – לא להרף עין – תחת השמים, אי שם בטבע או בחצר ביתי.

כשאני אומרת לאנשים שאני מסוגלת לשבת במשך שעות בחצר, הם מביטים בי בפליאה, עיניהם פעורות. "את לא יכולה?" אני שואלת, נדהמת יותר מהם. "אני לא מסוגלת לא לעשות כלום, חייבת לעשות משהו," זו התשובה שאני מקבלת בדרך כלל.

אבל לשבת במשך שעות בחצר הבית או אי שם אינו לא לעשות כלום. זהו מסע שלם. האם זה מה שמפחיד? נכון, יש גם רגעים שמכווצים את הלב במסע הזה, אבל בסופו של דבר מדובר מסע שכולו יופי, רכות אין קץ ואושר מתמשך.

כל מי שאומר שהאושר הוא רגעי שיא בודדים – ברור לי שאינו יושב מדי בוקר תחת השמים ומקשיב. או קורא הגות. או כותב. או מצייר. או מביט בפרחים שסביבו, בעצים, בחתולים, בחרקים, בתנועה הרבתית שמתגלה לפתע בין השיחים. או מצטרף בדממה לשירת הציפורים. או מצטרף בקול.

כאן נמצא האושר הגדול, והוא בהישג יד של (כמעט) כל אחד. 


יותר מאשר
ידע ומיומנויות (שאחרים קבעו)
חשוב בעיניי
שילד ידע להעסיק את עצמו
גם כשאין חשמל סביבו
שידע ללמוד
גם לבד
לחפש תשובות
למה שמעניין אותו
שישים לב לסביבתו
שידע לומר תודה
ובעצם זה מה שחשוב לי
גם אצל מי שכבר מבוגר

* * * * *

האם תחילת הרשימה קשורה לסופה?
לדעתי – כן.


וגם את זה כתבתי
אם אשב כאן
מספיק זמן
את כל התשובות
אדע

קריאה נוספת

 

14.12.2015

1 + 23


אני רואה סביב כיצד רבים, רבים מאוד, למעשה כמעט כולם, מעמיסים על סדר יומם עוד ועוד, בשעה שאני מנסה כל הזמן להפחית (ודווקא מספיקה לא מעט). אנשים רבים עובדים חמישה ימים בשבוע, ביום השישי הם מוסיפים לימודים, למשל, וביום השביעי משלימים משימות; יש גם מי שדוחק יום שמיני אל תוך הלילות.

ולמי שעומד מולי ואומר לי – אין לי ברירה, אני חייב את העבודה הזאת, אני חייבת לסיים את הלימודים – אין לי מה לומר מלבד "אני מבינה", ואני באמת רואה את המלכוד, אבל בלב פנימה אני גם יודעת שצריך לחיות אחרת. ואפשר.

איך? אין לי תשובה אחת, כל אחד צריך למצוא בעצמו את דרכו שלו, אבל ברור לי כל כך שחיים בלי זמן שקט לעצמנו לבד, ולא רק מעט בשבת, הם לא החיים שלנו, אלא חיים שזרמנו אליהם כמו מים שזורמים בנתיב קיים ולא חוצבים את נתיבם או מים שעומדים במקומם.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

אני מסיימת את הליכתי בגן רחב הידיים שבקצה השכונה ומתיישבת כהרגלי על אחד הספסלים שפזורים סביב. מתיק הגב האדום שלי אני שולפת בקבוק מים, פנקס ועט, מתכוננת לכתיבה ומביטה אל האופק, כרואה מראות נסתרים. זוג הולכים קבועים בגן, אב ובנו, חולפים על פניי. "רק נהר חסר כאן," קורא לעברי הבן ומחייך. "למה חסר?" אני משיבה בחיוך כשמבטו עדיין מופנה אליי, נדהמת מהחיבור של דבריו אל המראות שאני רואה בעיני רוחי.

הם הולכים מדי יום, מקפידים עליה אף יותר ממני, אבל במשך כל הליכתם הם מדברים ביניהם בקולי קולות ולרוב מנהלים אף שיחות טלפון נמרצות. זו הליכה שיש בה גוף, אך אין בה נשמה בעיניי. אני הולכת גם למען הנשמה. ולכן, אני הולכת לבד, עם עצמי, ומקשיבה לכל מה שעולה בי ולכל מה שהעצים והשיחים, הציפורים והשמים, מגישים לי.

לא בכל יום אני הולכת, אבל בימים בהם אני לא הולכת אני משתדלת לשבת, בשקט, תחת השמים, לבד, בתחילתו של יום. אני יושבת שעה ביום אידאלי וכחצי שעה כשזמני קצר. תמיד חובקת אתי עט ופנקס ולרוב גם טקסט כלשהו, מאלה שמעוררים מחשבה או השראה. זמנים אלו, של עצמנו, לא יסולאו בפז וכמה שאכתוב על חשיבותם – זה לא יספיק. אלה הזמנים שנותנים לנו את האפשרות להתבונן על חיינו, את ההבנה כיצד עלינו לנהוג ואת הכוח והביטחון לנהוג בהתאם. אלה זמנים שמאפשרים לנו לחצוב את נתיבנו אנו, האחד, המיוחד.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

לא מזמן פגשתי את שרה. היא חיבקה אותי בחוזקה, נרגשת מאוד. "החזרת לי את עצמי," היא אמרה והידקה את חיבוקה. "מזמן סיימתי לקרוא את הספר שלך, אבל לא עזבתי אותו, כל ערב אני הולכת לישון אתו ובכל פעם קוראת שוב חלקים מהספר, התחלתי גם לקום מוקדם יותר בבוקר, כדי להיות לבד, בשקט. החזרת לי את עצמי!" "תודה," אמרתי במבוכה אך בשמחה גלויה, ורגע לפני שנפרדנו היא הניחה בידיי שני דפים מקופלים היטב. "הבאתי לך משהו, תקראי, זה הזכיר לי אותך." לקחתי עמי בשמחה את הדפים – גיליון "אור האמונה" – וחיכיתי להזדמנות מתאימה, שלא איחרה לבוא, כדי לקרוא את הטקסט. הגיליון המסוים מדבר בשבחי ההתבודדות היומית בחוץ, תחת השמים. חלקים נרחבים מאוד בגיליון אכן חופפים לדרכי. הזדהיתי עם הטקסט ואף התרגשתי מאוד לקרוא את הדברים על אף שלא היה בהם חידוש ממשי בעבורי, מלבד משפט אחד – פשוט, קצר וקולע כל כך, שאקח עמי מעכשיו כסמן מרכזי לדרך: "אין ביממה 24 שעות, רק 23. שעה אחת תתבודד"!


   נ.ב.   
ובשעה שאני מדברת בשבחי ההתבודדות אני רואה במבט עצוב כיצד אפילו ההפסקות בבתי הספר התקצרו, חלקן לדקות בודדות בלבד, יש הפסקות שאף בוטלו לחלוטין. אני רואה זאת ומדמיינת מנגד שעה יומית במערכת השעות שמוקדשת להתבודדות... זה יכול להיות מדהים.