1 + 23

אני רואה סביב כיצד רבים, רבים מאוד, למעשה כמעט כולם, מעמיסים על סדר יומם עוד ועוד, בשעה שאני מנסה כל הזמן להפחית (ודווקא מספיקה לא מעט). אנשים רבים עובדים חמישה ימים בשבוע, ביום השישי הם מוסיפים לימודים, למשל, וביום השביעי משלימים משימות; יש גם מי שדוחק יום שמיני אל תוך הלילות.

ולמי שעומד מולי ואומר לי – אין לי ברירה, אני חייב את העבודה הזאת, אני חייבת לסיים את הלימודים – אין לי מה לומר מלבד "אני מבינה", ואני באמת רואה את המלכוד, אבל בלב פנימה אני גם יודעת שצריך לחיות אחרת. ואפשר.

איך? אין לי תשובה אחת, כל אחד צריך למצוא בעצמו את דרכו שלו, אבל ברור לי כל כך שחיים בלי זמן שקט לעצמנו לבד, ולא רק מעט בשבת, הם לא החיים שלנו, אלא חיים שזרמנו אליהם כמו מים שזורמים בנתיב קיים ולא חוצבים את נתיבם או מים שעומדים במקומם.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

אני מסיימת את הליכתי בגן רחב הידיים שבקצה השכונה ומתיישבת כהרגלי על אחד הספסלים שפזורים סביב. מתיק הגב האדום שלי אני שולפת בקבוק מים, פנקס ועט, מתכוננת לכתיבה ומביטה אל האופק, כרואה מראות נסתרים. זוג הולכים קבועים בגן, אב ובנו, חולפים על פניי. "רק נהר חסר כאן," קורא לעברי הבן ומחייך. "למה חסר?" אני משיבה בחיוך כשמבטו עדיין מופנה אליי, נדהמת מהחיבור של דבריו אל המראות שאני רואה בעיני רוחי.

הם הולכים מדי יום, מקפידים עליה אף יותר ממני, אבל במשך כל הליכתם הם מדברים ביניהם בקולי קולות ולרוב מנהלים אף שיחות טלפון נמרצות. זו הליכה שיש בה גוף, אך אין בה נשמה בעיניי. אני הולכת גם למען הנשמה. ולכן, אני הולכת לבד, עם עצמי, ומקשיבה לכל מה שעולה בי ולכל מה שהעצים והשיחים, הציפורים והשמים, מגישים לי.

לא בכל יום אני הולכת, אבל בימים בהם אני לא הולכת אני משתדלת לשבת, בשקט, תחת השמים, לבד, בתחילתו של יום. אני יושבת שעה ביום אידאלי וכחצי שעה כשזמני קצר. תמיד חובקת אתי עט ופנקס ולרוב גם טקסט כלשהו, מאלה שמעוררים מחשבה או השראה. זמנים אלו, של עצמנו, לא יסולאו בפז וכמה שאכתוב על חשיבותם – זה לא יספיק. אלה הזמנים שנותנים לנו את האפשרות להתבונן על חיינו, את ההבנה כיצד עלינו לנהוג ואת הכוח והביטחון לנהוג בהתאם. אלה זמנים שמאפשרים לנו לחצוב את נתיבנו אנו, האחד, המיוחד.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

לא מזמן פגשתי את שרה. היא חיבקה אותי בחוזקה, נרגשת מאוד. "החזרת לי את עצמי," היא אמרה והידקה את חיבוקה. "מזמן סיימתי לקרוא את הספר שלך, אבל לא עזבתי אותו, כל ערב אני הולכת לישון אתו ובכל פעם קוראת שוב חלקים מהספר, התחלתי גם לקום מוקדם יותר בבוקר, כדי להיות לבד, בשקט. החזרת לי את עצמי!" "תודה," אמרתי במבוכה אך בשמחה גלויה, ורגע לפני שנפרדנו היא הניחה בידיי שני דפים מקופלים היטב. "הבאתי לך משהו, תקראי, זה הזכיר לי אותך." לקחתי עמי בשמחה את הדפים – גיליון "אור האמונה" – וחיכיתי להזדמנות מתאימה, שלא איחרה לבוא, כדי לקרוא את הטקסט. הגיליון המסוים מדבר בשבחי ההתבודדות היומית בחוץ, תחת השמים. חלקים נרחבים מאוד בגיליון אכן חופפים לדרכי. הזדהיתי עם הטקסט ואף התרגשתי מאוד לקרוא את הדברים על אף שלא היה בהם חידוש ממשי בעבורי, מלבד משפט אחד – פשוט, קצר וקולע כל כך, שאקח עמי מעכשיו כסמן מרכזי לדרך: "אין ביממה 24 שעות, רק 23. שעה אחת תתבודד"!

   נ.ב.   

ובשעה שאני מדברת בשבחי ההתבודדות אני רואה במבט עצוב כיצד אפילו ההפסקות בבתי הספר התקצרו, חלקן לדקות בודדות בלבד, יש הפסקות שאף בוטלו לחלוטין. אני רואה זאת ומדמיינת מנגד שעה יומית במערכת השעות שמוקדשת להתבודדות... זה יכול להיות מדהים.

איך אומרים תודה להר?

לחברה אומרים - "תודה", כלב אפשר לנשק - על האף, חתול אפשר ללטף, אפילו עץ אפשר לחבק. אבל, איך אומרים תודה להר, במיוחד כשרק אני רואה אותו מול עיניי?

יש לי הר. אנשים יגידו שהוא דמיוני, אך בעבורי הוא ממשי. כבר שנים אני מבלה מדי שבוע שעות על ההר, הולכת בשביליו, חוזרת שוב ושוב אל הגן העגול, יורדת דרך הוואדי הנסתר אל שדות הפרחים שלמרגלות ההר וממשיכה עם הפלג אל היער העבות. לעתים רחוקות הייתי יורדת אל הבריכה הקסומה שבלב היער, אך בעיקר עמדתי על פסגת ההר או ישבתי על ספסל העץ שעומד ליד, מביטה אל האופק או כותבת מילים שאינן נראות. אני מכירה את ההר טוב מכל מקום אחר, וההר תמיד גמל לי על ביקוריי: בשקט עד קצה האופק, ברוגע ובהבנות, בתשובות והארות, שהמשיכו ללוות אותי כצל אל "החיים בעיניים פקוחות".

בהמשך, כשהרגשתי בטוחה במקומי, התחלתי להתרחק מעט מהסביבה המוכרת וצעדתי בשבילים חדשים אל הרכס הגבוה שמימין, עוברת דרך בקעה ירוקה ומטפסת בשביל פתלתל אל על, סקרנית לקראת נופים אחרים ופסגות חדשות, ותמיד חזרתי אל המערה הגדולה שמתחת להר, ממנה הכול התחיל. לא מכבר אף הרחקתי לכת אל גן פתוח, שניצב ממש בקצה ההר, מפריד בין ההר למורדותיו – "גן היצירה" אני קוראת לו. שני עצים עבי גזע וחייכנים משמשים כשער הכניסה לגן, שולחן כתיבה, כמובן, ממתין לצדם, מול נוף עוצר נשימה ומדרגות, שיורדות מטה.

האם ההר הוא פרי דמיוני או שמא אני מכירה אותו מזמנים אחרים? האם תמשיכו לקרוא את מילותיי גם אחרי חשיפת ההר ושיטוטיי במחוזות אחרים? אני לא יודעת, אבל אני יודעת שהדמיון הוא כלי משמעותי בדרך, לפחות בדרך שלי, ואני יודעת שהחיים על ההר ממשיים בעבורי לא פחות מהחיים על האדמה, ושהחוטים שנקשרים על ההר, מלווים אותי לעולם הזה, מביאים איתם חכמה והבנות שהייתי מתקשה למצוא ביום יום השוצף. הדמיון משחרר אותנו, מאפשר לנו ליצור דברים שלא היינו יוצרים בלעדיו. יש בו אין סוף אפשרויות, ואם מתמסרים – אפשר למשוך קווים ישירים מ"שם" לכאן, מעולם הדמיון לעולם הממשות, שלעתים הופכים להיות אחד, ולפתע אנחנו הם היוצרים, משפיעים יותר ויותר על חיינו.

מה יש בו בהר ששומר עליי כל כך? יש בהר מרחב, מרחב פתוח ושקט, שאם נכנסים אליו עמוק מספיק, מפסיקים לשמוע את הקולות הרגילים שעוטפים אותנו, ומגלים, בהפתעה, קולות אחרים, פנימיים, חכמים כל כך, שנובעים עמוק מתוכנו. קולות שיכולים לכוון אותנו נכון יותר, קשוב יותר, בדרכנו. קולות אחרים, נקיים מהשפעות זרות, קולות שמכירים היטב את עצמנו וגם את הסביבה הקרובה והרחוקה שבה אנחנו חיים. ההר הוא אמנם "שלי". לא כולם צריכים לבוא דווקא אליו, אם כי אתם מוזמנים, אבל אני מאמינה שכל אחד כדאי שיבקר בעולם הדמיון, יתרגל וישכלל את יכולותיו ויעמיק בו, בעולם שלו, יציר דמיונו.

לא תמיד התמדתי בהליכותיי אלה. היו ימים ארוכים שבהם נטשתי אט אט את ההר שלי, משאירה עליו את השקט, השלווה, הביטחון, נקודת המבט ובעיקר את השמחה. לפני כמה חודשים חזרתי אל ההר בשירה ובריקודים, ומאז אני לא מפסידה כבר ביקורים. כל מחשבה טורדנית, כל תהייה וכל שיח פנימי – על מה היה, ומה יהיה אם, ומה אגיד כש..., ולאן כדאי להמשיך מכאן, ועל מה רצוי שאכתוב בפעם הבאה – מקבלים תשובה בביקוריי על ההר, שמקבל אותי תמיד בחיבוק ובאהבה ומשיב גם לשאלותיי. אז איך אומרים תודה להר?

 
שער: דרך

   מילים נרדפות   

הדמיון מכיר לאדם את מה שמחוץ לו

והשכל את מה שרכש בפנימיותו

(הרב קוק, אורות הקודש)

  שאלה להתבוננות  

מדוע אתם עושים את מה שאתם עושים?

האם יש תמורה שאתם מצפים לקבל על כל דבר?

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג