עצרתי להקשיב

עצרתי להקשיב.

לכמה שבועות הנחתי את הכתיבה בצד. כתבתי מעט, רק חלקי משפטים שיתפסו את המחשבות.

לכמה שבועות הנחתי בצד גם את ההליכה, שבאמצעותה אני מניעה את הגוף אבל גם את הנשמה למקומות רחוקים בתודעה.

שלחתי לחופשה את שני שומרי הראש שלי ונותרתי חשופה לגחמות היום-יום, שהיו עמוסים יותר מהרצוי.

עבר זמן, יום ועוד יום, נוכחתי שאני עדיין עומדת יציבה על קרקע המציאות, והחלטתי להמתין עוד ולהקשיב. להקשיב מה יעלה כשאני ניצבת כך, ללא תמיכה. לראות מה אני שומעת – כן, אני כותבת בכוונה "לראות" – ללא מערכות ההגברה שלי, ללא הכתיבה וההליכה, שמנקות רעשי רקע בעבורי ומגישות לי צליל נקי של חכמה, יופי, שלווה ושמחה.

עבר זמן, עד שהבנתי שאני שומעת ממעמקים את לבי: צלילים של אהבות ישנות, געגועים למי שכבר לא נמצא, זיכרונות כואבים וכיסופים אין קץ. הישרתי את מבטי אל הקולות וחייכתי. שמחתי לגלות בחדרי הלב האחוריים – מחכים לי כמו לא עבר זמן, עוצמתיים כמעט כמו ביום הראשון – בליל של רגשות, שקיבלו את פניי בזרועות פתוחות.

ידעתי. חזרתי אליהם בטוחה, אחרי מסע ארוך בדרכי החיים והתודעה, והודיתי להם בכל מאודי על שחיכו לי חיים ולא התפוררו לאפר שחונק לבבות. כי אלה הם חיי. זו אני.

נרגשת, מבולבלת, שיחקתי במשך ימים עם הרגשות והזיכרונות, נתתי להם לסחוף אותי, גם למקומות חלשים קצת יותר, והבנתי שאני מספיק חזקה היום כדי להשאיר אותם לצדי, גלויים ולא נחבאים.

כך כתבתי בין הימים:

מהמקום הבטוח שבו אני נמצאת היום,
למרות שאני יודעת שבכל רגע
הכול יכול להשתנות,
אני חוזרת למקומות שנותרו
בי פתוחים.
זה מאוד
לא פשוט,
אבל מומלץ,
למי שבטוח בדרכו
ולבו אמיץ.
להתרגש, לפחד, לכאוב, לחיות.

כשמקהים את הכאב
מקהים את האהבה.
כזו אני
כואבת מאוד
אוהבת המון
מתרגשת בלי יכולת להכיל,
אבל עכשיו זה במודע
אני נשארת קרובה
לקצה
וחיה.

בחודשים האחרונים הקשבתי. הרגשתי שאני מחכה לשמוע דבר מה. המילים נאספו, הצטברו בקו הרקיע, אבל אני חשתי שהן אמורות לצאת לעולם דרך מכחול שונה ולו במעט. וחיכיתי. עד שהבנתי שלא המכחול הוא שישתנה, אלא מקור המילים.

רבים אומרים שאני כותבת חשוף מאוד
חלקם מחמיאים לי על כך
אחרים מופתעים
וכל אלה בעצם לא יודעים
שעל הדברים החשופים באמת
עדיין לא כתבתי.

עצרתי להקשיב, וזה מה ששמעתי: אני צריכה להתחיל לכתוב משם, לא בהכרח על הדברים החשופים באמת, אלא מהמקום שבו הם חיכו לי.

* * * * * * * * * * *

ועכשיו אני חוזרת; להתבונן, לכתוב, ללכת, בדרכי. כי בחיבור הקבוע אל מחוזות שמעבר לחיי היום-יום יש דברים שתמיד נצטרך להיזכר בהם, עוד ועוד, דק יותר ויותר.

 

   מבט נוסף   
"ככל שהשינה עמוקה יותר,
כך בהירות וצלילות ראיית המציאות שלאחריה גדולה יותר,
וכך גם לפני הופעת בהירות וצלילות רוחניות חדשות באדם,
צריכה להיות קודמת שינה רוחנית עמוקה שלו."
(הגיגיל, פרי עטו של גיל חורב)

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

השיר שלנו

בצילום: גוף תאורה של נועה פיין, קרמיקאית, יוצרת גופי תאורה אתניים (צילום: נועה פיין)

יום אחד רשמתי במחברת הכתיבה שלי, בלי הקדמות ובלי הרחבות, את המשפט הבא:

  אם תכלאו ציפור שיר בכלוב לא צר מדי – היא תשיר יפה, אבל לא את השיר שלה.

  אם תשחררו את הציפור, יהיה לה קשה בהתחלה לשרוד בחוץ, אך אם היא תמצא את העץ   

  שלה - היא תעניק לעולם את השיר שלו הוא ציפה.

חשבתי שזה שלי או כמו שאומרים אצלנו בבית: חשבתי ש"אני מצאתי" את ההבנה הזו. אבל מאז גיליתי שאחרים כבר כתבו עליה – בדרך זו או אחרת – לפניי, ולמרות זאת מעטים מבינים את הרעיון ומעטים עוד יותר מממשים אותו.

הנה לדוגמה קטע ממאמר של בוב הרברט מה"ניו יורק טיימס", שפורסם ב 2010 ב The marker:

"במחזה 'ג'ו טרנר בא והולך' של אוגוסט וילסון יש דמות של אדם שטוען שבתוך כל אדם יש שיר, ושמי שמאבד קשר עם השיר שלו נמצא בסכנה. כשאתם מתנתקים מהשיר שלכם, שוכחים כיצד לשיר אותו, אתם נהפכים למתוסכלים ולאומללים. אני לא חושב שאנחנו יכולים להישאר מחוברים לשיר שלנו כשאנחנו מצייצים בטוויטר, מקלידים הודעות בבלקברי או צוברים ללא הרף חברים וירטואליים בפייסבוק. אנחנו צריכים להטיל מגבלות מהירות על החיים שלנו; אנחנו צריכים ליהנות מכל רגע ורגע במסע; להשאיר את הסלולארי בבית מדי פעם; נסו להתנשק יותר ולצייץ פחות, והפסיקו לדבר כל כך הרבה. הקשיבו: גם לאנשים אחרים יש מה להגיד. וכשאין להם, לדממה המבורכת יכולה להיות הרבה יותר משמעות משאי פעם דמיינתם. ואז תתחילו לשמוע את השיר שלכם. אז תתחילו להתמלא במחשבות פוריות, ותהפכו להיות עצמכם באמת."

אכן, כך גם אני מאמינה ומבינה את החיים: לכל אחד מאיתנו יש שיר – השיר שלו. השיר כמובן יכול לבוא לידי ביטוי ללא מילים ובוודאי ללא צלילים, הוא יכול להגיע בצבע או בצילום, במגע יד או בחמר, בים או ביבשה. השירים שלנו רבים ומגוונים בדיוק כמונו, אבל לכל אחד יש שיר – לכל אחד יש את הדרך שלו לבטא את עצמו. חשוב שנדע מהו השיר שלנו וחשוב לא פחות שנבטא אותו, את עצמנו למעשה, בגלוי וללא חשש. אם נשחרר את השיר שתקוע בגרוננו – נשחרר את נפשנו ובוודאי את חיינו ודרכנו תהיה שזורה בשירה.

בחיטוט בחומרים קודמים שלי גיליתי שאת הרעיון שכאן הצגתי כבר בשנת 2007, בגיליון מספר 45 של "ברומו של איזון". כך כתבתי בין השאר: העולם הוא כמנגינה מופלאה שמחכה שכל צליליה יתחברו לכדי הרמוניה מופלאה. לכל אחד יש את הצליל שלו, את הקול הייחודי שלו, והמנגינה מחכה לנו, לכל אחד מאתנו, שנשמיע אותו. כשנהיה עצמנו – נהיה מאושרים, אבל כשנהיה עצמנו נהיה גם פנויים ופתוחים לסביבה שלנו ונוכל לתרום בדרך הטובה ביותר לעולם. כך נוכל להשלים את המנגינה, בדרך שלנו.

סיכום ביניים:

·         הייעוד שלנו, לפי הבנתי, הוא להיות אנחנו (ראו רשימה שנייה בבלוג);

·         לשם כך עלינו למצוא דרך – הדרך שלנו (ראו רשימה שלישית);

·         אחד השלבים הבסיסיים הוא ללמוד לעבוד עם עצמנו (רשימה רביעית);

·         והתוצאה בהכרח תהיה ביטוי כזה או אחר של היהלום הפנימי, של השיר שלנו.

וזו גם דרכו המתוכננת של הבלוג, שיעבור שוב ושוב בתחנות הנ"ל, ילך ויעמיק, שכבה אחרי שכבה, בסבלנות ובהתמדה, בנחישות ובאמונה, עד שהדרך תהיה ברורה יותר, אולי אף קלה יותר ובוודאי שמחה יותר.

 

  מילים נרדפות  

האדם הוא הייצור היחיד בבריאה
שטבעו אינו יצא לפועל באופן עצמאי
והוא זקוק להתאמץ ולכוון כדי להוציאו
(תפילת ישרים)

  נ.ב.  

בתחילת השבוע התראיינתי בתכניתה של דינה לקס ברדיו קסם, שמשודרת מהמכון הטכנולוגי בחולון. זו הייתה התנסות ראשונה שלי בשידור ברדיו. החוויה הייתה מעניינת ומרגשת, ועל כך תודה לדינה, שפנתה אליי בעקבות הרשימות שהעליתי כאן בבלוג.

  שאלה להתבוננות  

האם אנחנו מקפידים בלשוננו?

האם אנחנו מקפידים בכתיבתנו?

האם השפה משמעותית בעבורנו?

שער: יהלום