‏הצגת רשומות עם תוויות דרך. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דרך. הצג את כל הרשומות

11.10.2022

להראות את הדרך

לפני שנים רבות חלמתי.
עכשיו, עכשיו מיישמת.
בהודיה ויראת כבוד גדולה.



12.8.2013

מי אמר?










רשימה פרי עטי,
שהתפרסמה בגיליון "התפתחות", קיץ 2013,
של "אדם עולם" - מגזין לאנתרופוסופיה וחינוך ולדורף.

מקווה שתקראו ותאהבו גם כשהרשימה מגיעה בפורמט pdf, היישר מדפי המגזין: קישור לרשימה "מי אמר?"

ובכל מקרה אפשר להגיב כאן בבלוג.

15.2.2012

הדרך תיקח אותי











אני אוהבת ללכת, רצוי לבד, רצוי לצד שדות פתוחים. ביומיים האחרונים הייתי אצל אמי, שלא הרגישה כל כך טוב, רציתי לחזק את רוחה, אבל גם אצלה לא ויתרתי על ההליכה. למרות שאינני מכירה את הרחובות סביב ביתה - לא חששתי. "לאן תלכי?" היא שאלה לפני שיצאתי, "הדרך כבר תיקח אותי", השבתי ויצאתי.

אני אוהבת ללכת - ההליכה מביאה אליי את המילים; אני חייבת לכתוב – הכתיבה היא אני.
הכתיבה וההליכה הן חלק מדרכי, אבל דרכי אינה אמורה להיות דרככם.

אני אדם של דרך, פחות של מטרות. אני מאמינה בדרך, פחות במטרות. אמנם יש לי יעד מרכזי שמגדיר את כל חיי, כתבתי על זה ברשימה הקודמת - להיות אני ולחיות בהתאם. אבל היעד הזה הוא לא יעד של סוף הדרך, אלא הוא הדרך עצמה - הוא יעד של כל רגע ורגע בדרך. זהו יעד שאינו "נגמר".

בדרך שהגדרתי לעצמי יש כלים וגם מעין חוקים, יש התבוננות ותהליכים, וכל אלה יחד עוזרים לי לחדור פנימה אל נבכי עצמי: להכיר את עצמי, את החוזקות שלי ואת החולשות שלי, את המקור לכל כעס ופחד, את הדברים שמחזקים אותי ואת אלו שמחלישים אותי, את האמונות שהן שלי ואת אלו שאינן, את הדברים שאני אוהבת לעשות ואת אלו שאני טובה בהם, יותר או פחות, את הערכים שחשובים בעיניי ואת אלה שחשובים לאחרים, את עצמתי, את האמת על עצמי. ועוד.

והדרך עוזרת לי ליישם, כלומר להיות אני - לא בסוף, לא במקצוע מסוים או בתפקיד מסוים, לא במקום מגורים מסוים, לא במצב משפחתי מסוים, לא ביעד רחוק, שלא בטוח מתאים לי, אלא בכל רגע ורגע. ואז ממילא אגיע למקום שבו אני אמורה להיות.

זוהי דרך של גילוי, ולכן היא גם משתנה ללא הרף, כל פעם קצת (כמו שם השיר היפה כל כך של עידן חביב): לומדים את עצמנו בעזרת הדרך ואז משנים אותה מעט בהתאם לגילוי, או שמשנים הרבה, תלוי. זהו משחק עדין בין עצמי לבין הדרך, פעם זו מובילה ופעם אני.

במשימת האתגר המסכמת, המהפנטת, של "המירוץ למיליון" נדרשו זוגות המתחרים להלך על חבל שמתוח בין שני בניינים בגובה 200 מטרים, כשהתמיכה היחידה שיש לכל אחד היא של בן זוגו. הם אחזו זה בזה, אחזו חזק, ניסו לשמור על איזון, לעתים האחד תמך יותר, לעתים השני, מביטים ללא הרף זה בעיני זה. כך הם הלכו, צעד צעד, כל פעם קצת. וכך גם הדרך עצמה והגילוי העצמי שנגזר ממנה - אחוזים זה בזה ותלויים זה בזה. בדרך כלל הדרך היא שמובילה, אך היא כל הזמן משתנה, כל פעם קצת, מתאימה את עצמה להבנות שמחכות כתמרורים בדרך, וממשיכה.

המקומות שאליהם מובילה דרך הגילוי אינם ידועים מראש ויכולים אף להיות מפתיעים. הגדרה מראש של מטרה רחוקת טווח עלולה לשבש את המיקוד - לפתע נמצא עצמנו מתמקדים במטרה במקום בזיקוק של עצמנו. מטרות ביניים בכל אופן, הן הכרחיות. הבלוג הזה, לדוגמה, הוא אחת ממטרות הביניים שלי. זו מטרה מתמשכת והיא סוללת מחדש את דרכי, מוסיפה לה נדבך נוסף, נדבך מחייב ומחדד.

ומה היא הדרך? ובכן, זו הדרך שלי, כלומר, של כל אחד ואחד - לכל אחד יש את הדרך שמתאימה לו. למרות זאת, לאורך הבלוג אספר על דרכי, כדי לעודד את מי שצריך למצוא את דרכו. כי לכל אחד צריכה להיות דרך שתוביל אותו בבטחה בנבכי החיים, שתוביל אותו קרוב יותר ויותר אל עצמו, אל האמת, אל הטוב שבו. בלי דרך נהיה כספינה שנתונה לחסדי הגלים, ללא מנוע או מפרשים. עם דרך – נגיע רחוק. אני מאמינה שמי שהולך - מוצא, לאו דווקא את מה שהוא רצה, אלא את מה שהוא צריך, את מה שיעשה אותו מאושר, את עצמו בעיקר. הדרך תביא אותנו למקומנו, כל אחד למקומו. ושם נגלה שיש לנו את הכול. 


    במילים אחרות    
המלים "דֶּרֶךְ" ו"דְּרִיכוּת" הן קרובות,
כי כשאדם הולך בדרכו האמתית המיוחדת לו,
אז בסוף כל יום נפשו כבר דרוכה ומצפה ליום הבא.
(גיל חורב)


  שאלה להתבוננות  
היכן נמצאות המחשבות שלכם?
מי שולט במי – אתם במחשבות או המחשבות בכם?

נכתב על ידי שרית יעקב, בלוג "שער לאור" (אתם מוזמנים להגיב)

שער: דרך

1.2.2012

הבועה שלי

עץ הזית משקיף אל סביבתו
יש מי שאומר שאני חיה בבועה. על הבועה שלי מאיים עמוד חשמל אימתני, שהרים את ראשו לא מכבר בדיוק אל מול ביתנו. אבל עץ הזית הקטן ששתלנו בקצה הגינה גדל בהתמדה ובהתרסה אל מול עמוד החשמל, ועוד מעט הוא יסתיר אותו מזווית הראייה. בבועה שלי שומעים את המכוניות שאצות לדרכן בכביש 70, אבל אם יושבים באמת בשקט - שומעים דווקא את הציפורים ואת השקט שבין ענפי העצים. בבועה שלי חיים לאט יותר ופשוט יותר; מקשיבים אחד לשני, אבל גם לא מעט לעצמנו, מקשיבים באמת; מדברים אחד עם השני, וגם עם עצמנו, מדברים אמת. אנחנו ממיינים את הזבל, מטפחים קומפוסטר, מנסים לאכול טוב ולשמור על כושר, ומטפלים בכמה וכמה חתולים, שמשחקים עכשיו מול עיניי בין העצים והפרחים בשלל הצבעים, ששתלנו רק עכשיו. שקט כאן רוב הזמן, ורגוע, גם כשכולנו בבית. אנחנו אוכלים זיתים מעץ הזית שלנו, אשכוליות מעץ האשכוליות, רימונים ופסיפלורות, ומחכים בסבלנות לעץ התפוח שיגדל ויתחזק, ולתפוז. הלימונים כבר כאן. אנחנו יודעים שכסף חשוב, אבל לא הכי חשוב; שהאוויר, השקט, ההקשבה, האהבה וההבנה – חשובים יותר; ושהמירוץ לא מתאים לכולם, אולי אף לא לרובנו.

יכול להיות שיש משהו בועתי כאן, מתחת לשמים היפים האלה, אבל אי אפשר להגיד שלא ניסיתי. ניסיתי. לפני כמה שנים, בלי כוונה ברורה, מצאתי את עצמי לפתע במירוץ, מנסה בכל כוחי לשמור על הקצב, נופלת וקמה, מתעלמת מקוצר נשימה ברור, רצה קדימה, מביטה לעתים לצדדים, אך כמעט מאבדת את שיווי המשקל, וממהרת לחזור לרוץ. בצדי המסלול הנחתי את החברים שלי, את הבריאות, את השקט, וכמעט את כל מה שאני אוהבת.

לפני המירוץ, במשך שש שנים, הוצאתי לאור האינטרנט את "ברומו של איזון" – ירחון אינטרנט למודעות עצמית. אלפי קוראים ולא מעט כותבים ליוו את הירחון בהתמדה גדלה וחיזקו אותי בדרכי. אבל, יום אחד, אחרי שכבר הצטרפתי למסלול המהיר, הרגשתי שאני לא יכולה יותר, לא יכולה גם וגם – גם לרוץ וגם לכתוב. העומס עליי היה גדול מדי, הסתירות היו גדולות מדי, והפסקתי. דווקא עם "ברומו של איזון" הפסקתי, דווקא עם הכתיבה – שני דברים שעומדים בלב מהותי. ובאותו רגע איבדתי גם את האיזון. אבל עכשיו התעשתי. עצרתי. חזרתי לדרך שלי וחזרתי גם לכתיבה רציפה.

אל האינטרנט אני חוזרת הפעם באדרת אחרת: בבלוג, שממשיך את רוחו של "ברומו של איזון", אך שמו שונה, בעיקר כי הייעוד עכשיו ברור לי יותר. על כנפי הבלוג אני מקווה להביא אור לקוראים, גם כפנס שמאיר מזוויות שונות את חיינו – כדי שנעצור ונתבונן בהם בכלל, ובצורה קצת שונה בפרט – וגם כבמה לאהבה, שמחה, אמונה, ובקיצור – אור. בכוונתי לעדכן את הבלוג מדי שבוע, לארח מדי פעם שותפים לדרך בציטוטים, שירים, צילומים ויצירות אחרות, ולהעלות לארכיון מאמרים נבחרים מ"ברומו של איזון".

כן. אני חוזרת לבועה שלי. כבר אמרו לי לא אחת: "אי אפשר לחיות בבועה", אבל אני לא מסכימה עם זה ואני רוצה ללכת בדרכי. זו הדרך היחידה שמביאה אור לפניי ולסביבותיי. חזרתי לעולם שלי, שמאמין בדברים רבים שנראה כי אבדו או נשכחו במסלול המהיר, ואשמח מאוד אם תצטרפו אליי לדרך, לבועה, שתלך ותגדל, ותראה שהיא בעצם העולם. לפחות שלנו.


         מילים נרדפות       
אני מרגישה עשירה כשיש לי זמן לכתוב
וענייה כשאני מקבלת תשלום מן המניין ואין לי זמן לעבוד בעבודה האמיתי שלי.
(נטלי גולדברג, עצם כתיבה)


     שאלה להתבוננות    
האם אני אמיתי עם עצמי?
האם אני אמיתית עם עצמי?
(המשך יבוא)