1 + 23

אני רואה סביב כיצד רבים, רבים מאוד, למעשה כמעט כולם, מעמיסים על סדר יומם עוד ועוד, בשעה שאני מנסה כל הזמן להפחית (ודווקא מספיקה לא מעט). אנשים רבים עובדים חמישה ימים בשבוע, ביום השישי הם מוסיפים לימודים, למשל, וביום השביעי משלימים משימות; יש גם מי שדוחק יום שמיני אל תוך הלילות.

ולמי שעומד מולי ואומר לי – אין לי ברירה, אני חייב את העבודה הזאת, אני חייבת לסיים את הלימודים – אין לי מה לומר מלבד "אני מבינה", ואני באמת רואה את המלכוד, אבל בלב פנימה אני גם יודעת שצריך לחיות אחרת. ואפשר.

איך? אין לי תשובה אחת, כל אחד צריך למצוא בעצמו את דרכו שלו, אבל ברור לי כל כך שחיים בלי זמן שקט לעצמנו לבד, ולא רק מעט בשבת, הם לא החיים שלנו, אלא חיים שזרמנו אליהם כמו מים שזורמים בנתיב קיים ולא חוצבים את נתיבם או מים שעומדים במקומם.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

אני מסיימת את הליכתי בגן רחב הידיים שבקצה השכונה ומתיישבת כהרגלי על אחד הספסלים שפזורים סביב. מתיק הגב האדום שלי אני שולפת בקבוק מים, פנקס ועט, מתכוננת לכתיבה ומביטה אל האופק, כרואה מראות נסתרים. זוג הולכים קבועים בגן, אב ובנו, חולפים על פניי. "רק נהר חסר כאן," קורא לעברי הבן ומחייך. "למה חסר?" אני משיבה בחיוך כשמבטו עדיין מופנה אליי, נדהמת מהחיבור של דבריו אל המראות שאני רואה בעיני רוחי.

הם הולכים מדי יום, מקפידים עליה אף יותר ממני, אבל במשך כל הליכתם הם מדברים ביניהם בקולי קולות ולרוב מנהלים אף שיחות טלפון נמרצות. זו הליכה שיש בה גוף, אך אין בה נשמה בעיניי. אני הולכת גם למען הנשמה. ולכן, אני הולכת לבד, עם עצמי, ומקשיבה לכל מה שעולה בי ולכל מה שהעצים והשיחים, הציפורים והשמים, מגישים לי.

לא בכל יום אני הולכת, אבל בימים בהם אני לא הולכת אני משתדלת לשבת, בשקט, תחת השמים, לבד, בתחילתו של יום. אני יושבת שעה ביום אידאלי וכחצי שעה כשזמני קצר. תמיד חובקת אתי עט ופנקס ולרוב גם טקסט כלשהו, מאלה שמעוררים מחשבה או השראה. זמנים אלו, של עצמנו, לא יסולאו בפז וכמה שאכתוב על חשיבותם – זה לא יספיק. אלה הזמנים שנותנים לנו את האפשרות להתבונן על חיינו, את ההבנה כיצד עלינו לנהוג ואת הכוח והביטחון לנהוג בהתאם. אלה זמנים שמאפשרים לנו לחצוב את נתיבנו אנו, האחד, המיוחד.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

לא מזמן פגשתי את שרה. היא חיבקה אותי בחוזקה, נרגשת מאוד. "החזרת לי את עצמי," היא אמרה והידקה את חיבוקה. "מזמן סיימתי לקרוא את הספר שלך, אבל לא עזבתי אותו, כל ערב אני הולכת לישון אתו ובכל פעם קוראת שוב חלקים מהספר, התחלתי גם לקום מוקדם יותר בבוקר, כדי להיות לבד, בשקט. החזרת לי את עצמי!" "תודה," אמרתי במבוכה אך בשמחה גלויה, ורגע לפני שנפרדנו היא הניחה בידיי שני דפים מקופלים היטב. "הבאתי לך משהו, תקראי, זה הזכיר לי אותך." לקחתי עמי בשמחה את הדפים – גיליון "אור האמונה" – וחיכיתי להזדמנות מתאימה, שלא איחרה לבוא, כדי לקרוא את הטקסט. הגיליון המסוים מדבר בשבחי ההתבודדות היומית בחוץ, תחת השמים. חלקים נרחבים מאוד בגיליון אכן חופפים לדרכי. הזדהיתי עם הטקסט ואף התרגשתי מאוד לקרוא את הדברים על אף שלא היה בהם חידוש ממשי בעבורי, מלבד משפט אחד – פשוט, קצר וקולע כל כך, שאקח עמי מעכשיו כסמן מרכזי לדרך: "אין ביממה 24 שעות, רק 23. שעה אחת תתבודד"!

   נ.ב.   

ובשעה שאני מדברת בשבחי ההתבודדות אני רואה במבט עצוב כיצד אפילו ההפסקות בבתי הספר התקצרו, חלקן לדקות בודדות בלבד, יש הפסקות שאף בוטלו לחלוטין. אני רואה זאת ומדמיינת מנגד שעה יומית במערכת השעות שמוקדשת להתבודדות... זה יכול להיות מדהים.

הגן הצבעוני והשקט שלי

בפינת החצר מתחילים לבצבץ פרחיהם הראשונים של השתילים שאסף שתל לא מזמן – לוע הארי, אמנון ותמר ופטוניה. הם פורחים בשלל צבעים ומעשירים את הגינה בנקודות של סגול, בורדו, כתום, צהוב, ורוד ולבן. לצדם זוקפת את קומתה רקפת גאה, ורודה ורעננה. בין השתילים העמדנו מקלות קטנים שיגנו עליהם מפני החתולים שמשתובבים בגינה, רודפים זה אחרי זה בין השתילים, מטפסים בקפיצה אחת על העצים, יורדים מהם בדילוג קל, רצים אל קצה המסלעה וחזרה אל השתילים. אני מחבקת בכפות ידיי ספל קפה חם, עטופה היטב בחולצת פליז עבה, נושמת את אוויר הבוקר הצונן ומחייכת אל הפרחים הקטנים, שמתחזקים מיום ליום ומצליחים להישמר מהחתולים ומהגשמים העזים. בקצה השני של החצר מחכה לי רקפת נוספת, לבנה, ולצדה סלסלי כסף סגולים ולבנים. אני מתכופפת אליהם ושמחה לגלות מאחרי הסלע קבוצת עלים חדשה. לפני שנה בדיוק שתלנו כאן פקעות של כלניות. עוד כמה ימים וגם הן יצטרפו לחגיגה, סגולות, אדומות, לבנות. אני מזדקפת. כאב חד מפלח את הירך שלי, אבל החיוך על פניי נשמר.

לפני שלושה שבועות הגינה נראתה אחרת, אפשר לומר אף מוזנחת. חודשים רבים עברו מאז ששתלנו בה שתיל חדש, פרח, שיח או עץ. הסערות זרקו אל האדמה ענפים, זרדים ועלים מהעצים שמעל, ואלה נערמו בערמות מפוזרות ברחבי הגינה. הייתי מעיפה מבט אל הגינה וממהרת לחזור פנימה אל הבית הסגור. יום אחרי ט"ו בשבט חזר אסף מהמשתלה עם שני ארגזים של שתילים רכים. הוא אסף את הענפים השבורים, פינה אותם ושתל את השתילים החדשים מסביב, נגיעות קטנות, רכות, צבעוניות, שמשנות את פני הגינה כולה. אני עוברת בזהירות מעל הסלעים אל שביל האבנים הצר שעולה מהגינה אל קבוצת עצים צעירים שנטענו מעבר למסלעה – רימון, זית, תפוח, אשכולית, לימון, תפוז ותאנה. מי היה מאמין שבחצר שלי יגדלו כל כך הרבה עצים? אני מביטה מסביב, הכאב מלווה אותי כמעט בכל צעד, אבל הנפש נושמת.

גם המחשבות הן גן, גן שדורש טיפול יום יומי, גן שמשפיע על כל חיינו. אם הוא יהיה מוזנח – כך יראו גם חיינו. אם הוא יהיה יבש – גם אנו ניבול. אם צמחים שוטים ישתלטו עליו – הם ישתלטו גם עלינו. אם הוא יהיה סתור ועמוס – כך יהיו גם חיינו. אך אם נדאג לנקות אותו, לאוורר אותו, לחדש אותו במחשבות חדשות, צעירות, צבעוניות, להשקות אותו ולדחוק אל מחוץ לגבולותיו את המחשבות השוטות, המשתלטות, ההמוניות, שאינן ממש שייכות לנו – גם חיינו יראו כך: שקטים יותר, מסודרים יותר, רעננים יותר. חיינו יהיו בשליטתנו.

25 דק' אחרי חצות. רוח מזרחית מתחילה להשמיע בחוץ את קולה הרועם, אך בתוך הבית שקט מאוד. אני דוחה מעט את השינה, מתמסרת לשקט, לכתיבה ולניקוי המחשבות מסערת היום. שני חתולים נדחקים בין התריס המוגף בחלקו, לדלת הזכוכית שמפרידה בין הסלון לגינה. הם מתכרבלים זה בתוך זה, מחממים אחד את השני. אני מסתכלת עליהם אך גם אל היום שעבר, מסננת את המתחים, משחררת את הכעסים, מחייכת בדמיוני אל הפרחים שישנים עכשיו, ויודעת שהמחשבות הן כגן שיש לטפח, שלא יגדלו פרא וישתלטו על חיינו או יתייבשו וימיתו אותנו יחד איתן. אני נושמת נשימה עמוקה, רגועה, ומחייכת אל הגן השקט והצבעוני שלי.

נ.ב.

את הרשימה לעיל כתבתי בדיוק לפני שנה. מי שמכיר אותי יודע שמאז השתנו לא מעט דברים ושהכאבים כבר אינם מנת חלקי, ובוודאי עוד אעסוק בכך כאן בעתיד. ולמרות זאת הבאתי את הטקסט כמו שהוא, כי הוא מתאים בדיוק לשלב הנוכחי בבלוג: עבודה עם המחשבות היא חלק מהותי, בסיסי כל כך בדרך, בדרך אל עצמנו. גם, ואולי בעיקר, כשכואב. המשך יבוא.

    מילים נרדפות    

לא רק מוסיקאים, ציירים וכו' הם אמנים,

אלא כל אדם הוא אמן היוצר ומצייר את עולמו יום יום,

ע"י מחשבותיו, דיבוריו, מעשיו ובחירותיו.

(מאמרותיו של גיל חורב)

  שאלה להתבוננות 

מה מיוחד בי?

מה מייחד אותי מאחרים?

שער: מהות