האמת שלי

ואולי הגיע הזמן לחשוף את ראשי התיבות שנתתי לפני זמן למילה אמת – מילה שתלויה מול עיניי כמגדלור כל העת. אך לפני כן... 

אני קוראת לאט, כבר כתבתי על כך לא פעם אחת – לאט, עמוק ושוב, עד שנטמע בי מה שהיה מיועד לי. כך אני קוראת עכשיו גם את "הזיות של מטייל בודד" של ז'אן ז'אק רוסו, שנכתב לפני כמאתיים וחמישים שנה.

לא שמעתי על הספר הזה עד שנתקלתי לפני כמה חודשים בידיעה קצרה בעיתון שמשכה את עיניי. וכך היה כתוב בידיעה: "בסוף חייו יצא ז'אן ז'אק רוסו לשוטט במרחבים הכפריים שסביב פריז. מיין פרחים, חשב על אושר עמוק ועל קריאת ספרים, העלה זיכרונות וכתב עשר רשימות שהפכו לספרות על-זמנית. מהדורה חדשה לתרגום בן 25." מיהרתי לגזור את הידיעה מהעיתון, הצמדתי אותה ליומן שלי וחיכיתי בסבלנות ליום הולדתי. אז קניתי לעצמי את הספר כמתנת יום הולדת, יחד עם שני ספרי הגות נוספים, שהמתינו אף הם – בהתרגשות נראית לעין – ברשימה.

הספר מחולק לעשרה טיולים. לפני כמה ימים התחלתי לקרוא את הטיול השלישי, אלא שכבר המשפט הראשון בפרק הקפיץ אותי אל אגף ההערות בסוף הספר – ושם נעצרתי. בטעות, במקום לקרוא את ההערות לפרק השלישי, פניתי אל ההערה הראשונה לפרק הרביעי: "הקדש חייך לאמת – זו הייתה גם 'סיסמתו' של רוסו, והיא שאולה מהמשורר הרומי יובנאליס... לרוסו הייתה טבעת חותם שנשאה סיסמה זו."

הזדקפתי בהתרגשות בכיסאי שתחת הגפן: "הגם אתה רוסו?" ומיהרתי לרשום במחברת את הרעיון של טבעת החותם. אמנם איני עונדת טבעות – אבל חותם אחר, שילך אתי תמיד ולא רק מול עיניי – אני בהחלט יכולה להכין לעצמי.

(צילום: אסף הבר)

אחד הספרים שאני קוראת במשך שנים הוא "וולדן, חיים ביער" של הנרי דיוויד תורו. הדברים האחרונים מזכירים לי את דבריו הבאים של תורו: "מימיי לא הייתי נתון יותר מעכשיו להשפעתם של אותם הספרים, שיש להם מהלכים בעולם כולו, ושמשפטיהם נחרתו בראשונה על גזעי עצים, וכיום הם רק מועתקים מזמן לזמן על נייר בד."

אני תוהה על משיכתי זו לכתבים מהעבר. לא מכבר קראתי את "לטייל, לחשוב, להתבטל" שמביא ארבע מסות שנכתבו במאה ה-18 וה-19, ולפני כן את "חוג הקריאה" של לב טולסטוי, שלא לדבר על "ספר ההוראות" של פתאהוטפ, שנכתב לפני אלפי שנים ועותק אלקטרוני שלו מחכה לי במחשב. כיצד שרדו הטקסטים האלה את כל השנים? איך הם הגיעו עד אליי? מה ההבדל בין מי שכתב אותם אי אז לביני היום? שעות אני יכולה לשחות בין המחשבות הללו, נעה מגל לגל, מוקסמת מבני אדם, שמאות ואף אלפי שנים כמו מפרידות ביניהם, אך מחשבותיהם דומות. מרגישה שמחוברת לטבורו של עולם. ויודעת – זו האמת שבהם שמשמרת אותם. אמת שאינה משתנה עם הזמן. אמת שמחברת בין בני אדם באשר הם אדם.

ועכשיו אני יכולה גם לחשוף את ראשי התיבות שנתתי לפני זמן למילה אמת – מילה שתלויה מול עיניי כמגדלור כל העת: אני מי שאני תמיד. וכך אני צועדת בדרכי. 

מחברת שמצאתי במקרה

אפרופו קריאה אטית

"קריאה טובה – היינו, קריאת ספרים של אמת ברוח של אמת – הרי היא עיסוק נאצל, המחייב את הקורא יותר מכל עיסוק אחר, המקובל כחשוב על פי אופנת השעה. היא דורשת תרגול הדומה לזה של האתלטים, התכוונות תמידית של כל החיים כמעט לעניין הזה. ספרים יש לקרוא באותה מידה של מתינות ויישוב הדעת שבה נכתבו." הנרי דייויד תורו, וולדן. 

כתובת שנתקלתי בה במקרה ביום שבו סיימתי לכתוב את הרשימה שכאן

אני לא תבנית

נכנסתי למשרד מפואר לריאיון עבודה. מעבר לשולחן ישב גבר קשוח, חמור סבר. הוא הביט בי מבט חטוף ומיהר לפנות אל המחשב, שהיה מונח בפינת השולחן.

"שֵׁם" הוא אמר בקול רם והקליד בו זמנית, לפי תנועת אצבעותיו על המקלדת הבחנתי שהוא מוסיף גם נקודתיים, שמחכות לתשובתי.

"שרית יעקב" השבתי.

הוא הקליד את שמי, לא הביט בי והמשיך לשאול ללא נימת שאלה בקולו: "מצב משפחתי."

התחלתי לנוע בחוסר נוחות בכיסא: "אני חיה בזוגיות, אבל איננו נשואים."

הוא הפסיק להקליד, אצבעותיו נותרו קפואות באוויר, כמונחות על מדף בלתי נראה מעל המקלדת. לאחר רגע קצר שנמשך כנצח הן צנחו שוב אל המקלדת, אצבע אחת לוחצת בחוזקה, שוב ושוב, על מקש ה-backspace כדי למחוק את השאלה שנשאלה. ואז שוב הייתה דממה.

"ילדים?" נדמה לי שהפעם הוא הציב סימן שאלה בסוף המילה.

"יש, אבל לא שלי..." השבתי ונרתעתי מעט לאחור, כחוששת מתגובתו.

"היכן עבדת לפני כן?"

"אני עצמאית" השבתי. הוא שוב הפסיק להקליד, הפנה אליי את מבטו ושאל בכעס: "לכל השאלות אין לך תשובה?"

אלא שאני ידעתי – דווקא יש לי.

כך אני יושבת ליד מחשב

הסיפור שהבאתי כאן הוא דוגמה קיצונית מעט, אך הוא אינו נדיר. סצנות דומות חוזרות על עצמן שוב ושוב. אחת לכמה שנים, לדוגמה, כשאני מגיעה מסיבה כלשהי לאחות בקופת החולים היא מבקשת לנצל את ההזדמנות כדי לעדכן פרטים. ושוב מגיעה סדרת השאלות, ושוב היא לא יודעת מה לרשום, ורק על שאלה אחת אני משיבה במילה אחת: "את מעשנת?" – "לא".

האחות מחייכת: "סוף סוף יש לך תשובה ברורה" ואני יוצאת משם, נרתעת מהשאלות, אך מרוצה מעצמי: אני לא תבנית; אם אתם רוצים להגדיר אותי תצטרכו להתאמץ יותר.

מושג שמייצג אותי אולי יותר מכל תבנית; אקדיש לו רשימה מיוחדת

לא מכבר כתבתי במחברתי:

עבודתי מגדירה אותי וגם לא.

היא מגדירה אותי בזכות הבחירות שעשיתי בחיי שהביאו אותי אליה.

היא מגדירה אותי בזכות הדברים שהיא מאפשרת לי לעשות ובזכות הדרך שהיא מאפשרת זאת.

אך אני אינני תפקידי או תוארי, וכשמבקשים ממני לספר על עצמי אני מספרת על כך שאני אוהבת לכתוב, שאני אוהבת שקט, שאני מנסה לחיות לאט, וכאלה. ורק אחר כך, לפעמים, אני מספרת גם על עבודתי הנהדרת – לא, לא זאת שאליה התראיינתי בתחילת הרשימה J אלא עבודה אחרת, שיודעת לצאת מחוץ לתבנית.

קריאה נוספת

!    חלום השקיות – פרק מהספר שלי, באדיבודהא, על אחד החלומות המשמעותיים בחיי.

!    גופנים של החיים – אחת הרשימות המשמעותיות שלי, בעיניי.