30.9.2017

האמת שלי

ואולי הגיע הזמן לחשוף את ראשי התיבות שנתתי לפני זמן למילה אמת – מילה שתלויה מול עיניי כמגדלור כל העת. אך לפני כן... 
אני קוראת לאט, כבר כתבתי על כך לא פעם אחת – לאט, עמוק ושוב, עד שנטמע בי מה שהיה מיועד לי. כך אני קוראת עכשיו גם את "הזיות של מטייל בודד" של ז'אן ז'אק רוסו, שנכתב לפני כמאתיים וחמישים שנה.

לא שמעתי על הספר הזה עד שנתקלתי לפני כמה חודשים בידיעה קצרה בעיתון שמשכה את עיניי. וכך היה כתוב בידיעה: "בסוף חייו יצא ז'אן ז'אק רוסו לשוטט במרחבים הכפריים שסביב פריז. מיין פרחים, חשב על אושר עמוק ועל קריאת ספרים, העלה זיכרונות וכתב עשר רשימות שהפכו לספרות על-זמנית. מהדורה חדשה לתרגום בן 25." מיהרתי לגזור את הידיעה מהעיתון, הצמדתי אותה ליומן שלי וחיכיתי בסבלנות ליום הולדתי. אז קניתי לעצמי את הספר כמתנת יום הולדת, יחד עם שני ספרי הגות נוספים, שהמתינו אף הם – בהתרגשות נראית לעין – ברשימה.


הספר מחולק לעשרה טיולים. לפני כמה ימים התחלתי לקרוא את הטיול השלישי, אלא שכבר המשפט הראשון בפרק הקפיץ אותי אל אגף ההערות בסוף הספר – ושם נעצרתי. בטעות, במקום לקרוא את ההערות לפרק השלישי, פניתי אל ההערה הראשונה לפרק הרביעי: "הקדש חייך לאמת – זו הייתה גם 'סיסמתו' של רוסו, והיא שאולה מהמשורר הרומי יובנאליס... לרוסו הייתה טבעת חותם שנשאה סיסמה זו."

הזדקפתי בהתרגשות בכיסאי שתחת הגפן: "הגם אתה רוסו?" ומיהרתי לרשום במחברת את הרעיון של טבעת החותם. אמנם איני עונדת טבעות – אבל חותם אחר, שילך אתי תמיד ולא רק מול עיניי – אני בהחלט יכולה להכין לעצמי.

(צילום: אסף הבר)

אחד הספרים שאני קוראת במשך שנים הוא "וולדן, חיים ביער" של הנרי דיוויד תורו. הדברים האחרונים מזכירים לי את דבריו הבאים של תורו: "מימיי לא הייתי נתון יותר מעכשיו להשפעתם של אותם הספרים, שיש להם מהלכים בעולם כולו, ושמשפטיהם נחרתו בראשונה על גזעי עצים, וכיום הם רק מועתקים מזמן לזמן על נייר בד."

אני תוהה על משיכתי זו לכתבים מהעבר. לא מכבר קראתי את "לטייל, לחשוב, להתבטל" שמביא ארבע מסות שנכתבו במאה ה-18 וה-19, ולפני כן את "חוג הקריאה" של לב טולסטוי, שלא לדבר על "ספר ההוראות" של פתאהוטפ, שנכתב לפני אלפי שנים ועותק אלקטרוני שלו מחכה לי במחשב. כיצד שרדו הטקסטים האלה את כל השנים? איך הם הגיעו עד אליי? מה ההבדל בין מי שכתב אותם אי אז לביני היום? שעות אני יכולה לשחות בין המחשבות הללו, נעה מגל לגל, מוקסמת מבני אדם, שמאות ואף אלפי שנים כמו מפרידות ביניהם, אך מחשבותיהם דומות. מרגישה שמחוברת לטבורו של עולם. ויודעת – זו האמת שבהם שמשמרת אותם. אמת שאינה משתנה עם הזמן. אמת שמחברת בין בני אדם באשר הם אדם.

ועכשיו אני יכולה גם לחשוף את ראשי התיבות שנתתי לפני זמן למילה אמת – מילה שתלויה מול עיניי כמגדלור כל העת: אני מי שאני תמיד. וכך אני צועדת בדרכי. 

מחברת שמצאתי במקרה

אפרופו קריאה אטית
"קריאה טובה – היינו, קריאת ספרים של אמת ברוח של אמת – הרי היא עיסוק נאצל, המחייב את הקורא יותר מכל עיסוק אחר, המקובל כחשוב על פי אופנת השעה. היא דורשת תרגול הדומה לזה של האתלטים, התכוונות תמידית של כל החיים כמעט לעניין הזה. ספרים יש לקרוא באותה מידה של מתינות ויישוב הדעת שבה נכתבו." הנרי דייויד תורו, וולדן. 

כתובת שנתקלתי בה במקרה ביום שבו סיימתי לכתוב את הרשימה שכאן

9.9.2017

אני לא תבנית

נכנסתי למשרד מפואר לריאיון עבודה. מעבר לשולחן ישב גבר קשוח, חמור סבר. הוא הביט בי מבט חטוף ומיהר לפנות אל המחשב, שהיה מונח בפינת השולחן.

ֵׁם" הוא אמר בקול רם והקליד בו זמנית, לפי תנועת אצבעותיו על המקלדת הבחנתי שהוא מוסיף גם נקודתיים, שמחכות לתשובתי.
"שרית יעקב" השבתי.
הוא הקליד את שמי, לא הביט בי והמשיך לשאול ללא נימת שאלה בקולו: "מצב משפחתי."
התחלתי לנוע בחוסר נוחות בכיסא: "אני חיה בזוגיות, אבל איננו נשואים."
הוא הפסיק להקליד, אצבעותיו נותרו קפואות באוויר, כמונחות על מדף בלתי נראה מעל המקלדת. לאחר רגע קצר שנמשך כנצח הן צנחו שוב אל המקלדת, אצבע אחת לוחצת בחוזקה, שוב ושוב, על מקש ה-backspace כדי למחוק את השאלה שנשאלה. ואז שוב הייתה דממה.
"ילדים?" נדמה לי שהפעם הוא הציב סימן שאלה בסוף המילה.
"יש, אבל לא שלי..." השבתי ונרתעתי מעט לאחור, כחוששת מתגובתו.
"היכן עבדת לפני כן?"
"אני עצמאית" השבתי. הוא שוב הפסיק להקליד, הפנה אליי את מבטו ושאל בכעס: "לכל השאלות אין לך תשובה?"
אלא שאני ידעתי – דווקא יש לי.

כך אני יושבת ליד מחשב

הסיפור שהבאתי כאן הוא דוגמה קיצונית מעט, אך הוא אינו נדיר. סצנות דומות חוזרות על עצמן שוב ושוב. אחת לכמה שנים, לדוגמה, כשאני מגיעה מסיבה כלשהי לאחות בקופת החולים היא מבקשת לנצל את ההזדמנות כדי לעדכן פרטים. ושוב מגיעה סדרת השאלות, ושוב היא לא יודעת מה לרשום, ורק על שאלה אחת אני משיבה במילה אחת: "את מעשנת?" – "לא".

האחות מחייכת: "סוף סוף יש לך תשובה ברורה" ואני יוצאת משם, נרתעת מהשאלות, אך מרוצה מעצמי: אני לא תבנית; אם אתם רוצים להגדיר אותי תצטרכו להתאמץ יותר.

מושג שמייצג אותי אולי יותר מכל תבנית; אקדיש לו רשימה מיוחדת

לא מכבר כתבתי במחברתי:
עבודתי מגדירה אותי וגם לא.
היא מגדירה אותי בזכות הבחירות שעשיתי בחיי שהביאו אותי אליה.
היא מגדירה אותי בזכות הדברים שהיא מאפשרת לי לעשות ובזכות הדרך שהיא מאפשרת זאת.
אך אני אינני תפקידי או תוארי, וכשמבקשים ממני לספר על עצמי אני מספרת על כך שאני אוהבת לכתוב, שאני אוהבת שקט, שאני מנסה לחיות לאט, וכאלה. ורק אחר כך, לפעמים, אני מספרת גם על עבודתי הנהדרת – לא, לא זאת שאליה התראיינתי בתחילת הרשימה J אלא עבודה אחרת, שיודעת לצאת מחוץ לתבנית.


קריאה נוספת
!    חלום השקיות – פרק מהספר שלי, באדיבודהא, על אחד החלומות המשמעותיים בחיי.
!    גופנים של החיים – אחת הרשימות המשמעותיות שלי, בעיניי.




26.8.2017

כל התשובות

תקשיבו. האם אתם שומעים את הקסם? לא? תקשיבו שוב. שומעים את השקט השורה בכול? השקט שבראשית הדברים. האמת היא שלעתים קרובות אני יכולה גם לראות אותו.

אני רואה אותו בצמרות העצים, בלב החצר, במעוף הציפור, בין עלי הגפן תחתיהם אני יושבת עכשיו. לא רק האוזן שותפה לקסם, ולא רק העין, אלא גם משהו פנימי – אבל התחושה ממשית, ואני מגיעה אליה בעיקר כשאני יושבת – לא להרף עין – תחת השמים, אי שם בטבע או בחצר ביתי.

כשאני אומרת לאנשים שאני מסוגלת לשבת במשך שעות בחצר, הם מביטים בי בפליאה, עיניהם פעורות. "את לא יכולה?" אני שואלת, נדהמת יותר מהם. "אני לא מסוגלת לא לעשות כלום, חייבת לעשות משהו," זו התשובה שאני מקבלת בדרך כלל.

אבל לשבת במשך שעות בחצר הבית או אי שם אינו לא לעשות כלום. זהו מסע שלם. האם זה מה שמפחיד? נכון, יש גם רגעים שמכווצים את הלב במסע הזה, אבל בסופו של דבר מדובר מסע שכולו יופי, רכות אין קץ ואושר מתמשך.

כל מי שאומר שהאושר הוא רגעי שיא בודדים – ברור לי שאינו יושב מדי בוקר תחת השמים ומקשיב. או קורא הגות. או כותב. או מצייר. או מביט בפרחים שסביבו, בעצים, בחתולים, בחרקים, בתנועה הרבתית שמתגלה לפתע בין השיחים. או מצטרף בדממה לשירת הציפורים. או מצטרף בקול.

כאן נמצא האושר הגדול, והוא בהישג יד של (כמעט) כל אחד. 


יותר מאשר
ידע ומיומנויות (שאחרים קבעו)
חשוב בעיניי
שילד ידע להעסיק את עצמו
גם כשאין חשמל סביבו
שידע ללמוד
גם לבד
לחפש תשובות
למה שמעניין אותו
שישים לב לסביבתו
שידע לומר תודה
ובעצם זה מה שחשוב לי
גם אצל מי שכבר מבוגר

* * * * *

האם תחילת הרשימה קשורה לסופה?
לדעתי – כן.


וגם את זה כתבתי
אם אשב כאן
מספיק זמן
את כל התשובות
אדע

קריאה נוספת

 

13.8.2017

Whatever you do

יש דברים שקורים לי משום מה באנגלית, למרות שאני חיה מלידה בעברית. כזאת היא ההתפתחות הבאה.

בבוקר שלפתי מתחתית ארון הבגדים חולצה שאני אוהבת, שכמעט שכחתי מקיומה – חולצת טריקו פשוטה בצבע שחור, שעליה מתנוסס בכתב עדין המשפט:

Whatever you do
Leave your mark

כל כך האמנתי בשעתו בזה  – במסר עצמו, בעדינות שבה הוא נמסר ובפשטות. שלושה יסודות שהיו חרותים בתעודת הזהות האישית שלי. אלא שהזמן עשה את שלו ובשעה שאני עדיין מאמינה בעדינות ובפשטות, הרעיון של leave your mark התחדד. הכול התחיל בוקר אחד כשאסף אמר לי: "אני לא חושב שזה נכון. לא בכל דבר צריך להשאיר חותם. יש מקומות שבהם זה לא מתאים. לא בכל דבר צריך להצטיין." "לא מדובר על הצטיינות, מדובר על חותם," אמרתי. "זה דומה," אסף השיב ואני בעצם הסכמתי אתו ולכן – ביני לביני – שיניתי מעט את המשפט וצירפתי אותו כך לעשרת הדברות שלי:

Whatever you do
Leave your light

בכל בוקר, כמעט, אני מזכירה לעצמי את עשרת הדברות שלי, כולל המשפט שלמעלה, וכך בכל מקום שהייתי בו השתדלתי להשאיר אור, וזאת לפני כל דבר אחר.  

המשפט הזה ליווה אותי במשך שנים, אבל בשנה האחרונה גם הוא התחדד, ולא פעם אחת אלא פעמיים.

בפעם הראשונה המילה Light התחלפה ב Love. איני זוכרת מה גרם לשינוי הזה, אולי היה זה הרצון התמידי שלי להיות ברורה לעולם, אבל קודם כול להיות ברורה לעצמי, שהרי המסר של "להשאיר אור" לוט מעט בערפל, בשעה ש"להשאיר אהבה" ברור לי יותר. נדמה לי.

אבל התהליך המשיך, ובאחד הימים כשעליתי אל המסלעה שבקצה החצר שלנו וישבתי תחת הזית למדיטציה האישית שלי – שבה אני גם בוחנת את היום שהיה ואת זה שלפניי על פי דברותיי – אמרתי לעצמי גם את המשפט האחרון. אמרתי אותו ללא שינוי בביטוי המילים, אבל אל מול עיניי עלה הפעם איות אחר ואני הרגשתי את נשמתי קופצת באוויר משמחה כאומרת: "סוף סוף הבנת את כוונתי." 

כך נראה המשפט היום:

Whatever you do
Live your love

ואני מאמינה בו בשלמות.


קריאה נוספת


וגם זה היה באנגלית    
"לילה אחד, לפני שנים רבות, הרגשתי במהלך חלום יד שנוגעת בכתפי. הנגיעה הייתה ממשית כמו לא היה זה חלום. הפניתי את פניי לכיוון היד וראיתי אדם. אינני זוכרת היום את מראהו, אך הוא נראה לי מדריך רוחני, עצמתי ושקט. כשהבטתי בפניו הוא אמר לי משפט שמלווה אותי מאז ועד היום, משפט שנאמר משום מה באנגלית:

“The man that will climb the mountain is the one who combines will and humanity”.

המילים היו זרות לי כשנאמרו, אבל היום אני יודעת שהתבוננות אכן דורשת כוח רצון, תרגול והתמדה. היום אני גם מודעת לסכנות שאורבות למתבונן..."

הקטע הנ"ל לקוח מתוך ספרי – באדיבודהא, עולמות פנימיים. 



נ.ב. מוזמנים להירשם לקבלת עדכונים אוטומטיים על רשימות חדשות שמתפרסמות כאן (לשם כך יש לרשום את המייל שלכם בתיבה שבראש העמוד מצד שמאל וללחוץ על Submit).