1 + 23

אני רואה סביב כיצד רבים, רבים מאוד, למעשה כמעט כולם, מעמיסים על סדר יומם עוד ועוד, בשעה שאני מנסה כל הזמן להפחית (ודווקא מספיקה לא מעט). אנשים רבים עובדים חמישה ימים בשבוע, ביום השישי הם מוסיפים לימודים, למשל, וביום השביעי משלימים משימות; יש גם מי שדוחק יום שמיני אל תוך הלילות.

ולמי שעומד מולי ואומר לי – אין לי ברירה, אני חייב את העבודה הזאת, אני חייבת לסיים את הלימודים – אין לי מה לומר מלבד "אני מבינה", ואני באמת רואה את המלכוד, אבל בלב פנימה אני גם יודעת שצריך לחיות אחרת. ואפשר.

איך? אין לי תשובה אחת, כל אחד צריך למצוא בעצמו את דרכו שלו, אבל ברור לי כל כך שחיים בלי זמן שקט לעצמנו לבד, ולא רק מעט בשבת, הם לא החיים שלנו, אלא חיים שזרמנו אליהם כמו מים שזורמים בנתיב קיים ולא חוצבים את נתיבם או מים שעומדים במקומם.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

אני מסיימת את הליכתי בגן רחב הידיים שבקצה השכונה ומתיישבת כהרגלי על אחד הספסלים שפזורים סביב. מתיק הגב האדום שלי אני שולפת בקבוק מים, פנקס ועט, מתכוננת לכתיבה ומביטה אל האופק, כרואה מראות נסתרים. זוג הולכים קבועים בגן, אב ובנו, חולפים על פניי. "רק נהר חסר כאן," קורא לעברי הבן ומחייך. "למה חסר?" אני משיבה בחיוך כשמבטו עדיין מופנה אליי, נדהמת מהחיבור של דבריו אל המראות שאני רואה בעיני רוחי.

הם הולכים מדי יום, מקפידים עליה אף יותר ממני, אבל במשך כל הליכתם הם מדברים ביניהם בקולי קולות ולרוב מנהלים אף שיחות טלפון נמרצות. זו הליכה שיש בה גוף, אך אין בה נשמה בעיניי. אני הולכת גם למען הנשמה. ולכן, אני הולכת לבד, עם עצמי, ומקשיבה לכל מה שעולה בי ולכל מה שהעצים והשיחים, הציפורים והשמים, מגישים לי.

לא בכל יום אני הולכת, אבל בימים בהם אני לא הולכת אני משתדלת לשבת, בשקט, תחת השמים, לבד, בתחילתו של יום. אני יושבת שעה ביום אידאלי וכחצי שעה כשזמני קצר. תמיד חובקת אתי עט ופנקס ולרוב גם טקסט כלשהו, מאלה שמעוררים מחשבה או השראה. זמנים אלו, של עצמנו, לא יסולאו בפז וכמה שאכתוב על חשיבותם – זה לא יספיק. אלה הזמנים שנותנים לנו את האפשרות להתבונן על חיינו, את ההבנה כיצד עלינו לנהוג ואת הכוח והביטחון לנהוג בהתאם. אלה זמנים שמאפשרים לנו לחצוב את נתיבנו אנו, האחד, המיוחד.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

לא מזמן פגשתי את שרה. היא חיבקה אותי בחוזקה, נרגשת מאוד. "החזרת לי את עצמי," היא אמרה והידקה את חיבוקה. "מזמן סיימתי לקרוא את הספר שלך, אבל לא עזבתי אותו, כל ערב אני הולכת לישון אתו ובכל פעם קוראת שוב חלקים מהספר, התחלתי גם לקום מוקדם יותר בבוקר, כדי להיות לבד, בשקט. החזרת לי את עצמי!" "תודה," אמרתי במבוכה אך בשמחה גלויה, ורגע לפני שנפרדנו היא הניחה בידיי שני דפים מקופלים היטב. "הבאתי לך משהו, תקראי, זה הזכיר לי אותך." לקחתי עמי בשמחה את הדפים – גיליון "אור האמונה" – וחיכיתי להזדמנות מתאימה, שלא איחרה לבוא, כדי לקרוא את הטקסט. הגיליון המסוים מדבר בשבחי ההתבודדות היומית בחוץ, תחת השמים. חלקים נרחבים מאוד בגיליון אכן חופפים לדרכי. הזדהיתי עם הטקסט ואף התרגשתי מאוד לקרוא את הדברים על אף שלא היה בהם חידוש ממשי בעבורי, מלבד משפט אחד – פשוט, קצר וקולע כל כך, שאקח עמי מעכשיו כסמן מרכזי לדרך: "אין ביממה 24 שעות, רק 23. שעה אחת תתבודד"!

   נ.ב.   

ובשעה שאני מדברת בשבחי ההתבודדות אני רואה במבט עצוב כיצד אפילו ההפסקות בבתי הספר התקצרו, חלקן לדקות בודדות בלבד, יש הפסקות שאף בוטלו לחלוטין. אני רואה זאת ומדמיינת מנגד שעה יומית במערכת השעות שמוקדשת להתבודדות... זה יכול להיות מדהים.

באדיבודהא, עולמות פנימיים

ציור העטיפה: לילה אלעד;

על פי צילום של אסף הבר

זהו...

קשה לי להאמין,

אבל החלום מתגשם!

בסוף חודש אוגוסט ייצא לאור הספר שלי הראשון שלי - באדיבודהא, עולמות פנימיים,

וכדי לתאר את ההתרגשות ש"הופכת" אותי - אני צריכה ללמוד מילים חדשות...

את הספר ניתן לרכוש כבר מעכשיו, במכירה מוקדמת, דרכי.

(גוף מסוים כבר רכש את 40 העותקים ראשונים של הספר, כשי לחג לצוות!)

על הספר

"לא חייבים למשש משהו כדי לדעת שהוא קיים, אפשר להרגיש אותו. לא מוכרחים לשמוע משהו כדי לדעת שהוא נמצא, אפשר להקשיב לו. לא צריכים לראות משהו כדי לדעת שהוא כאן, אפשר לעצום עיניים ולצייר את דמותו. עולמות שלמים מתקיימים במקביל לנו, עולמות חיצוניים ועולמות פנימיים, שיכולים להעשיר את החיים שלנו, להאיר את הדרך ואף להעניק לה משמעות. הליכה נכונה משלבת בין העולמות, נוגעת בכוכבים ומתייצבת על האדמה."

בבאדיבודהא מזמינה שרית יעקב את הקוראים להליכה משותפת בשבילים של עולמותיה הפנימיים, לצד סיפורים קצרים מחייה. השילוב המיוחד מאיר את הקשר הסמוי מעין בין העולמות ואת הגבול המטושטש עד לא קיים ביניהם.

קישור לפרק לדוגמה מהספר

פרטים נוספים

200 עמודים
הספר כולל 5 איורים בשחור לבן של לילה אלעד
ציור העטיפה: לילה אלעד; על פי צילום של אסף הברהפקת הספר: נוצה

מחיר הספר: 68 ש"ח
דמי טיפול ומשלוח: 10 ש"ח

לרכישת הספר

את הספר ניתן לרכוש ישירות משרית יעקב
באמצעות צ'ק או העברה בנקאית
     מחיר הספר: 68 ש"ח 
     דמי משלוח וטיפול: 10 ש"ח
     להזמנה ישירה - שלחו מייל אל saritj1@netvision.net.il

הספר נמצא - בגרסה אלקטרונית או מודפסת - גם בחנות הספרים המקוונת מנדלי:
באדיבודהא - מנדלי מוכר ספרים

ובנוסף
בחנות "ספרים" 
בקריית טבעון
כיכר בן גוריון 1

וגם בקרון הספרים בקריית טבעון

בקרוב ... בחנויות ספרים נוספות!

קישור לאתר שלי 

הצמחים, האנשים, בגן, העדן

כשאני מגיעה אל הגן רובם כבר בדרכם אל שער היציאה אחרי שסיימו ללכת ולהתעמל, בעיקר לצד מכשירי ההתעמלות שמרוכזים באחת מפינות הגן. כל אחד מתעמל בדרכו. הם מגיעים בשעת בוקר מוקדמת. יום אחרי יום, יום אחרי יום. אני מגיעה רק לקראת שבע בבוקר ורק שלוש פעמים בשבוע, וכבר קיבלתי על כך נזיפה: "שלוש זה לא מספיק." "אבל אין לי זמן ליותר מזה," עניתי. "לא, זה לא מספיק," השיבה לי אולגה בעדינות, אך בבהירות. היא היחידה שמדברת מעט עברית. כולם מדברים רוסית. "דוברה אוטרה," הם מברכים אותי. "בוקר טוב," אני משיבה בחיוך. כולם מבוגרים, להערכתי מעל שמונים, אחד מהם אף חצה את התשעים, כך אולגה מעדכנת אותי. הוא מגיע בהליכה אל הגן, עובר על כל מכשירי ההתעמלות וחוזר לביתו בהליכה מדודה ונחושה. אני מלווה אותו במבט מעריץ, ממלמלת מילים לא ברורות ומתחילה את סבב הבוקר שלי בגן, שמשלב הליכה ממושכת ותרגילים שונים, שעוברים – כך אני מקווה – על כל השרירים החשובים בגוף.

הגן עשיר בצמחייה. אני מקיפה אותו סביב, נושמת את אוויר הבוקר ואת צבעי הגן הרעננים ומנסה לשים לב למגוון העצים והשיחים שבגן. לכל אחד מהם יש תנאי גידול ידועים: האקלים שמתאים לו, כמות המים שהוא זקוק לה, מידת האור המתאימה. אפילו מרחק השתילה הרצוי – מרחב המחיה – ידוע. במשתלה, לצד כל צמח יש תווית המפרטת בדיוק את תנאי הגידול המתאימים לו ואף את מועד השתילה הרצוי. "אם הצבע שלו ידהה סימן שאתם משקים אותו יותר מדי," הסבירה לי לא מכבר המוכרת במשתלה, כשאחזתי בידיי עציץ ובו קקטוס קטן, לראשו כדור דוקרני אדום כאש. לא רק תנאי הגידול ידועים, חשבתי לעצמי, יש גם סימנים לטיפול לקוי, והמפתיע בכל הסיפור הוא שכך הם גם בני האדם, אבל רובנו לא שמים לב לכך.

אני חולפת ליד אחת הנשים המבוגרות. היא עומדת לצד עץ, שענפיו מכוסים בצפיפות בעלים ירוקים כצבע הדשא, ומצביעה בידה אל צמרת העץ. אני מתקרבת אליו ומביטה אל על, מנסה לראות משהו בין העלים, אבל היא מפנה אצבע אל האוזן כאומרת לי 'תקשיבי'. ואני שומעת. ציוץ עדין, מיוחד. האישה מחייכת באושר ומתחילה לדבר בהתלהבות ברוסית. אני לא מבינה את המילים, אבל מבינה את התלהבותה – מדובר בציפור מיוחדת. אני מחייכת אליה גם, מסמנת שהבנתי וממשיכה לסיבוב הליכה נוסף. גם ציפור אינה יכולה לחיות במקום שאינו מתאים לה, אני חושבת, ובעוד שבמשתלה העובדים כותבים בעבורנו את תנאי השתילה והגידול של הצמחים – אנחנו צריכים לזהות בעצמנו את תנאי הגידול שמתאימים לנו – כל אחד והסביבה הראויה לו. אנחנו צריכים לזהות, להבחין, לדעת, ולא מישהו אחר – בין אם זה הורה, מורה, מדריך או אחר. רצוי להקשיב לאחרים, רצוי להכיר דרכים שונות, אבל בסופו של דבר אנחנו אלה שצריכים לזהות את תנאי המחיה המתאימים לנו.

כלב לברדור רץ לכיווני בעליזות, אחריו ממהר גבר שאינני מכירה. אני מסמנת לו שאני לא מפחדת מהכלב והוא מאט את צעדיו. הכלב קופץ עליי בהתלהבות, מכשכש בזנבו במרץ, גם ראשו נע מצד לצד ופיו מחייך בשמחה. אני מנסה להרגיע אותו בליטוף. "קוראים לו ארתור" אומר הגבר, שהספיק בינתיים להתקרב אלינו, גם הוא מדבר במבטא רוסי כבד. ארתור עוזב אותי, רץ לדשא שלצדנו, נשכב על גבו ומתחיל להתפתל בהנאה מצד לצד. "אני הכי אוהבת כלבים," אני אומרת. "הם הם, הם Natural" משיב האיש. "כמו שאנחנו צריכים להיות," אני מגיבה ומתפעלת מהמפגש המקרי שמתאים ככפפה למחשבותיי.

רגע לפני שאני עוזבת את הגן אני מביטה שוב על המינים הרבים של העצים והשיחים שמשתלבים יחד – למרות השוני – לגן ירוק, יפה ושלו כל כך.

כך צריכים להשתלב גם בני האדם.

והגן יהיה גן עדן.

רשימות קשורות

הטבלה המחזורית של הנפש

גופנים של החיים

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

על סוד, תבונה ורגישות

אחד הסודות הגדולים ביותר לחיים טובים – אינו ממש סוד. הוא ידוע מקדמת דנא, גלוי לכול ורק למעטים הוא אינו זמין. הסוד הוא... הבוקר, ולמען הדיוק – הדרך שבה אנחנו מתחילים את היום.

דרך אחת, רווחת, היא להתחיל את היום כמעט מהנקודה שבה הסתיים היום הקודם, עם אותן מחשבות וכעסים נגררים, בחפזה, מלווים בקולות טלוויזיה חלולים, מוטרדים מהמשימות שמצפות לנו בהמשך היום, צמודים – לעתים כבר במיטה – אל הטלפון החכם, גוללים מסכים, מתעדכנים מיד, דרך קורי השינה שעדיין מפריעים לראייה, בחדשות, מיילים, סטטוסים וציוצים.

דרך אחרת היא להתחיל את היום בדממה. לאט. לבד. מחדש. משאירים את מה שהיה אתמול מאחור, עוד יהיה לנו זמן לחזור לזה. לא מביטים עדיין אל מה שיהיה. מתחברים אל העולם ומקשיבים לבוקר, יש לו מה למסור לנו: רעננות, רכות, התחלה חדשה, פליאה, שמחה, נקודות מבט רעננות. כן, אם נקשיב לבוקר נוכל לשמוע גם קולות נסתרים ולהגיע אל היום מוכנים: רעננים, רכים, שמחים, נושאים עמנו כלים מתאימים, בטוחים.

אני כותבת את המילים בגן שבקצה השכונה, אחרי הליכת בוקר הגונה. אני לבד בגן רחב הידיים, אני ועורב אחד שקורא בקול על העץ שמולי.

* * * * * * *

פעמים רבות אמרו לי שאני רגישה מדי. בניהול, בעסקים, בחיים – תלוי מי היה הדובר – אי אפשר להיות רגישים מדי, כך אמרו לי רבים. כנערה ובתחילת דרכי הבוגרת הקשבתי לדוברים. אמנם לא שיניתי את דרכי, אבל התעמתי לא מעט עם רגישותי, עד שהבנתי לשמחתי הכל כך גדולה – שאם אקהה את רגישותי אקהה יחד עמה את עצמי.

עברו עליי עוד מספר שנים של התבוננות ותרגול, והיום אני נושאת עמי את רגישותי בגלוי ובגאווה, ואם עולות דמעות בעיניי אני מחייכת חיוך קטן ולא מסתירה את הדמעה. אם התרגשתי, אם התעצבתי, אם נפגעתי, זה בסדר שהדברים יהיו גלויים, ולרוב אף רצוי.

הרגישות מאפשרת לחוש את האנשים שסובבים אותך ולהבין אותם ואת דרכם, גם אם לא אמרו את כל מה שעל לבם. הרגישות מאפשרת לחוש את העולם – קולות וצבעים, בעלי חיים וצמחים, אדמה ושמיים הופכים נגישים. ברגישות יש עצמה עצומה, אם משאירים אותה מי שהיא ולא מתמירים אותה לבוץ – למשקעים של כעס, עלבון, ועוד.

רגישות היא הבסיס למודעות.

רגישות היא גם הבסיס לחמלה.

ואלה הולכים יחד.

מי שמודע – חומל.

ואיך אני מחדדת את רגישותי?

איך אני שומרת שלא תשאיר משקעים?

איך אני מתבוננת על השיעורים שהיא מגישה לי?

ואיך אני יודעת כל זאת?

הבוקר הוא זה שמביא לי את הדרכים ואת התשובות.

עורב נוסף הצטרף במהלך הכתיבה אל העורב שעל העץ. לפני כמה דקות זרקתי לעברם פירורים של קורנפלקס, אך הם נבהלו מתנועות ידיי והתעופפו מיד. עכשיו הם חזרו, מלקטים בשמחה ובקול את הפירורים סביב. אני מחייכת לעברם, סוגרת את פנקס הכתיבה ואוספת אותו אל התיק.

  במילים אחרות  

מעט מזעיר אפשר לצפות מיום – אם אפשר לכנותו בשם זה – אשר לקראתו אין אנו ניעורים על ידי רוחנו כי אם על ידי מגע מכאני של איזה משרת; מיום אשר לקראתו אין אנו ניעורים על ידי כוחות עצמנו הנולדים חדשים לבקרים ועל ידי שאיפות שמבפנים, המלוות צליליה של מנגינה שמימית – במקום פעמוני בית חרושת – כשריח ניחוח ממלא את חלל האוויר כולו – לחיים עילאיים יותר מאלה שבהם שקענו בתרדמה.

(הנרי דיוויד ת'ורו, וולדן) 

לעמוד מנגד, פשוטים וטובים

חבל לי לבזבז מילים חשובות בפייסבוק, אלא אם יש בהן מסר רגעי חשוב או מסר חוזר ונשנה, שבסופו של דבר אולי גם ייטמע.

לרוב, הפייסבוק הוא כנהר שמילותיו נשטפות לאוקיינוס, מתמזגות בו ומתאדות. ייתכן שרסיסים מהן ירדו אל העולם בגשם הבא, וחוזר חלילה, אך לי עצמי חשוב לשמר את מילותיי הכתובות. למשל בבלוג. למשל בספר, שנוצר כבר לפני מספר שנים, אך השנה אני סוף סוף – הגיעה כנראה העת הנכונה – דוחפת אותו אל שער היציאה לאוויר העולם.

יש יצירות, כאוכל, שהן זמניות – מתגבשות ונאכלות, אך יש כאלה שנותרות, כשיר. אין לדעת מי יגיע אליהן ומתי, אך הן יחכו לו. כך אני רוצה ליצור. ולכן הבלוג. ולכן הספר.

משום מה לא הצלחתי השנה לתחזק את שניהם יחדיו, ובשעה שקידמתי את ספרי הראשון  נכנס הבלוג לתרדמת חורף ארוכה.

* * * * * * * * *

דברים נוספים כנראה גרמו לבלוג להתחפר במאורתו. אחת מהן הייתה, כך נדמה לי, "צוק איתן". בצד הנפגעים הרבים מאוד נורו לכל עבר גם מילים אלימות. המילים פצעו אותי, ולדעתי פצעו את כולנו. הבלוג נהדף מבוהל ושתק, מאפשר לי ללקק את הפצעים. אבל בשעה שהפצעים אכן מגלידים, האלימות ממשיכה לשרוק סביב, ניתזת לכל עבר, מהממת אותי בכל פעם מחדש.

אנחנו חייבים לעמוד מנגד!

מדי פעם הנחתי בפייסבוק – בכוונה – מילים מנחמות, מלטפות, עדינות; מילים שכתבתי בעצמי או מצאתי אצל אחרים. אבל הפייסבוק לרוב הוא כנהר שמילותיו נשטפות לאוקיינוס, מתמזגות בו ומתאדות, ולי חשוב גם לשמר את המילים. ולכן הספר. ולכן אני חוזרת גם בבלוג.

* * * * * * * * *

כך אני רואה את הדברים:

רוחניות אינה מתאפיינת ביכולת למדוט, לשבת בשיכול רגליים, לרקוד בחופשיות או לשתוק במשך ימים, אלא על פי התנהגותנו בכל רגע:

התנהגות שנאמנה לעצמנו, אך מודעת גם לאחר;

התנהגות שמשחררת ולא אוחזת;

מלטפת ולא תוקפת.

הרגעים שלנו, כל רגע ורגע, הם אלה שצריכים לעמוד אל מול כל מה שרע.

והם יכולים.

במילים אחרות

"הבה נהיה קודם כל אנו בעצמנו פשוטים וטובים כטבע, נפזר את העננים התלויים על פנינו אנו ונשאף מעט חיים לתוך נקבוביות עורנו. אל נא תעמוד כמפקח על ענייני העניים, אבל השתדל נא להיות מנכבדיה של האנושות" (וולדן, הרי דייויד ת'ורו).

רשימה קשורה

רגעים

בחנות השעונים "אורלוגין" בחיפה

צילומים: אסף הבר