2.12.2013

עצרתי להקשיב
















עצרתי להקשיב.

לכמה שבועות הנחתי את הכתיבה בצד. כתבתי מעט, רק חלקי משפטים שיתפסו את המחשבות.

לכמה שבועות הנחתי בצד גם את ההליכה, שבאמצעותה אני מניעה את הגוף אבל גם את הנשמה למקומות רחוקים בתודעה.

שלחתי לחופשה את שני שומרי הראש שלי ונותרתי חשופה לגחמות היום-יום, שהיו עמוסים יותר מהרצוי.

עבר זמן, יום ועוד יום, נוכחתי שאני עדיין עומדת יציבה על קרקע המציאות, והחלטתי להמתין עוד ולהקשיב. להקשיב מה יעלה כשאני ניצבת כך, ללא תמיכה. לראות מה אני שומעת – כן, אני כותבת בכוונה "לראות" – ללא מערכות ההגברה שלי, ללא הכתיבה וההליכה, שמנקות רעשי רקע בעבורי ומגישות לי צליל נקי של חכמה, יופי, שלווה ושמחה.

עבר זמן, עד שהבנתי שאני שומעת ממעמקים את לבי: צלילים של אהבות ישנות, געגועים למי שכבר לא נמצא, זיכרונות כואבים וכיסופים אין קץ. הישרתי את מבטי אל הקולות וחייכתי. שמחתי לגלות בחדרי הלב האחוריים – מחכים לי כמו לא עבר זמן, עוצמתיים כמעט כמו ביום הראשון – בליל של רגשות, שקיבלו את פניי בזרועות פתוחות.

ידעתי. חזרתי אליהם בטוחה, אחרי מסע ארוך בדרכי החיים והתודעה, והודיתי להם בכל מאודי על שחיכו לי חיים ולא התפוררו לאפר שחונק לבבות. כי אלה הם חיי. זו אני.

נרגשת, מבולבלת, שיחקתי במשך ימים עם הרגשות והזיכרונות, נתתי להם לסחוף אותי, גם למקומות חלשים קצת יותר, והבנתי שאני מספיק חזקה היום כדי להשאיר אותם לצדי, גלויים ולא נחבאים.

כך כתבתי בין הימים:
מהמקום הבטוח שבו אני נמצאת היום,
למרות שאני יודעת שבכל רגע
הכול יכול להשתנות,
אני חוזרת למקומות שנותרו
בי פתוחים.
זה מאוד
לא פשוט,
אבל מומלץ,
למי שבטוח בדרכו
ולבו אמיץ.
להתרגש, לפחד, לכאוב, לחיות.


כשמקהים את הכאב
מקהים את האהבה.
כזו אני
כואבת מאוד
אוהבת המון
מתרגשת בלי יכולת להכיל,
אבל עכשיו זה במודע
אני נשארת קרובה
לקצה
וחיה.

בחודשים האחרונים הקשבתי. הרגשתי שאני מחכה לשמוע דבר מה. המילים נאספו, הצטברו בקו הרקיע, אבל אני חשתי שהן אמורות לצאת לעולם דרך מכחול שונה ולו במעט. וחיכיתי. עד שהבנתי שלא המכחול הוא שישתנה, אלא מקור המילים.

רבים אומרים שאני כותבת חשוף מאוד
חלקם מחמיאים לי על כך
אחרים מופתעים
וכל אלה בעצם לא יודעים
שעל הדברים החשופים באמת
עדיין לא כתבתי.

עצרתי להקשיב, וזה מה ששמעתי: אני צריכה להתחיל לכתוב משם, לא בהכרח על הדברים החשופים באמת, אלא מהמקום שבו הם חיכו לי.

* * * * * * * * * * *

ועכשיו אני חוזרת; להתבונן, לכתוב, ללכת, בדרכי. כי בחיבור הקבוע אל מחוזות שמעבר לחיי היום-יום יש דברים שתמיד נצטרך להיזכר בהם, עוד ועוד, דק יותר ויותר.

 
   מבט נוסף   
"ככל שהשינה עמוקה יותר,
כך בהירות וצלילות ראיית המציאות שלאחריה גדולה יותר,
וכך גם לפני הופעת בהירות וצלילות רוחניות חדשות באדם,
צריכה להיות קודמת שינה רוחנית עמוקה שלו."
(הגיגיל, פרי עטו של גיל חורב)

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

15 תגובות:

  1. אירית2/12/13

    "בחודשים האחרונים הקשבתי. הרגשתי שאני מחכה לשמוע דבר מה" - מקווה ששמעת מה שצריך גם מתוך השקט. אירית

    השבמחק
    תשובות
    1. אוי! הבנתי ...
      במייל האוטומטי שנשלח אליך .... אין את סוף הרשימה!!!
      תקראי בבלוג עצמו, עד הסוף, ו... תביני....

      מחק
  2. אהבתי מאד והזדהיתי...כמו תמיד, את כותבת נפלא !
    הכתיבה שלך מעוררת בי קנאה על האופן בו את מצליחה לבטא במילים מחשבות ורגשות- אשרייך !

    השבמחק
    תשובות
    1. מיכל, כמה כיף שאת כאן :-) כל אחד והכישרון שלו, וזכרי, אני מתרגלת הרבה את הכתיבה, משקיעה ברשימות, משחיזה שוב ושוב את העט. כל כך שמחה שמצליחה להעביר כך את המסר. תודה!

      מחק
  3. נורית כהן2/12/13

    פשוט מקסים! באמת יכולת מופלאה של ביטוי דבר כ"כ רחב כמו- רגשות... חיבוק אוהב

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה! נורית. ובעצם ... מה שהשבתי בדיוק כאן מעליך - מתאים כל כך גם לך, עם יכולת היצירה המופלאה שלך. נתחבק מחר :-)

      מחק
  4. אנונימי2/12/13

    מקסים,ונוגע..
    שרית, אכן נדרש אומץ לעצור לחטט במקומות פתוחים.. ולרפא בכתיבה..
    כרגיל מאיר

    השבמחק
  5. גיל גוזני4/12/13

    שרית יקרה,

    כנותך ונכונותך להיחשף, לא רק בשביל עצמך, אלא גם בשביל שאנחנו נוכל ללמוד, ראויות להערכה רבה. התחברתי אל דברייך היפים והחשופים ואני גם חושב שהבנתי אותם.

    יש תקופות בהן אני יכול לעבוד על כמה תחומים נפשיים בעת ובעונה אחת, והנפש יודעת כיצד לעשות ביניהם אינטגרציה ולהכיל את כולם יחדיו, ויש תקופות שלא, ואז אני נח. עכשיו, כמוך, אני בתקופה כזאת.

    בתקופה כזאת, נפתח מקום לאותנטיות לעלות ולצוף ממעמקי הנפש. אלו הצלילים, הגעגועים וכו' עליהם כתבת. נפתח מקום לדברים שחסמנו את ציפתם, ע"י העבודה הנפשית האקטיבית שתפסה בתוכנו את הבמה.

    כמוך, אני מנסה אז בכל מאודי לא לוותר על אף הגיג שעולה בי, ואם לא לפתח אותו לכלל צורה סופית, לפחות לתעד אותו, כפי שהוא בגולמיותו, כדי שבעתיד אוכל לחזור אליו ולעצבו סופית.

    לאדם שעושה את העבודה האינטנסיבית היזומה הזאת, דרוש הרבה אומץ כדי להרפות מההחזקה שהיא מחזיקה אותו, ולראות האם הנפש מצליחה להחזיק את עצמה עם מה שכבר נקלט בה. צריך בשביל זה הרבה כנות עצמית.

    בתקופה הזו, שבה אנחנו נחים מהעבודה האינטנסיבית היזומה, אנחנו בוחנים עד איזה עומק הצלחנו להטמיע דברים, אותם דברים שעשינו בעזרת "שומרי הראש שלנו", כפי שאת כותבת. אלה הפעמים בהן אנחנו נותנים ל"טייס האוטומטי" של הנפש לפעול, אחרי מקצי שיפורים רבים שערכנו בו, ואנחנו לא יודעים האם הוא יצליח ובאיזו מידה.

    אהבתי מאוד את משפט הסיכום שלך: "עצרתי להקשיב, וזה מה ששמעתי: אני צריכה להתחיל לכתוב משם, לא בהכרח על הדברים החשופים באמת, אלא מהמקום שבו הם חיכו לי". אחרי הכל, כל העבודה שלנו עם "שומרי הראש שלנו" היא אינה לעצמה, אלא בשביל הרגעים היקרים האלה, בהם אנחנו מרשים לעצמנו לחוות באופן חופשי את הדברים החשופים באמת.

    תבורכי,
    גיל.

    השבמחק
    תשובות
    1. גיל :-)
      כל מילה שאוסיף - תגרע.
      אכן הבנת אותי, בדיוק.
      בדיוק.
      (וזה גם מחזק אותי כי בכך אתה בעצם מאשר לי שכתבתי ברור)
      תודה!

      מחק
  6. עידית7/12/13

    הקשבתי, ונגעת.
    חיבוק

    השבמחק
  7. התחושה כל כך מוכרת, תודה

    השבמחק