ברית

בדרך מבית החולים בכיתי. שכבתי באמבולנס, קשורה לאלונקה, ובכיתי. הייתי לבד. אסף חיכה לי בבית, מכין אותו לקראת הגעתי, ואת אימא שלחתי לביתה לנוח. נהג האמבולנס שמע כנראה את בכיי ושאל אותי אם לעצור. ביקשתי שימשיך, העצירה לא תעזור והדרך – מתל אביב לקריית אתא – ממילא ארוכה, במיוחד במצבי. 

הבטתי בנוף החולף מבעד לחלון האחורי של האמבולנס, מנסה לזהות את מיקומנו. הרגשתי את צווארון החולצה שלי רטוב. ניסיתי להירגע, אבל ההתרגשות הייתה גדולה מדי, מחשבות רבות התערבבו זו בזו: חששתי לחזור הביתה – תוהה כיצד אסתדר בלי האחיות מסביבי; הפנמתי סוף סוף שאני אחרי הניתוח – אחרי; והבנתי גם שלא אפגוש שוב את שרית שהכרתי. ראיתי את עצמי מול עיניי, חלון האמבולנס שימש כמסך לדמיוני, יושבת עייפה על הספה ערב לפני הניתוח, חריץ של כאב חוצה את מצחי, חיוך קטן מונח על פניי. הבטתי בדמותי באהבה גדולה, בהערכה, ולא הייתי מוכנה לגל גדול של געגוע ששטף אותי וכיווץ את בטני עד דק. הופתעתי. הבנתי שאני נפרדת מעצמי, ממי שהייתי עד עכשיו, ממי שאני מכירה טוב כל כך. ידעתי שהשנים הבאות יהיו כנראה קלות יותר מבחינה פיזית, ובכל זאת הייתי עצובה. נלחמתי בדמעות, אספתי את עצמי ואת רגשותיי הרוחשים והכרזתי בקול רם שאינו נשמע: "לא עשיתי את הניתוח כדי לחזור לאותו המקום!"

* * * * * * * * * *

לפני כשמונה שנים, בעקבות מחושים אקראיים שהפכו לכאבים קבועים ואחרי עשרות בדיקות מעיקות, קיבלתי אבחנה: אני סובלת מפגיעה בסחוס של מפרקי הירכיים. הפתרון: החלפת מפרקים. הגיל: צעיר מדי לניתוח. ההמלצה: "לחכות. ללמוד לחיות עם הכאב", דברי הרופא. אז למדתי. התאמתי בהדרגה את חיי לכאב, למדתי לדבר עם הכאב ולהקל עליו, ולא הסכמתי ללכת בדרכו – שמקשיחה את הלב ומזעיפה את הפנים. שמרתי על עצמי. על האופטימיות והשקט הפנימי, על הכתיבה ואפילו על ההליכה, על האהבה והשמחה. השיעור היה מדהים. הייתי מחויבת למודעות קפדנית לכל פעולותיי, למחשבותיי, לתחושותיי. למדתי לעבוד עם עצמי, נפש וגוף. והצלחתי! הכאב נחלש, התרחק ממני מעט ואפשר לי את חיי, גם אם בקצב אטי קצת יותר. עד שהתחלתי לפספס. עד שהחיים לקחו אותי למקום מהיר מדי, רועש מדי, שאינו מתאים לי. מקום שבו לא הצלחתי לשמור על עצמי. קליפה אחרי קליפה נשרו ממני, כמעט בלי משים, הקווים שמגדירים אותי ואת דרכי, המודעות נחלשה, המועקה הצטברה, והכאב חזר, ועטף את כולי, יום ולילה, פנים וחוץ, ללא רחם. הבנתי: מאוחר מדי לתקן לבד; אני חייבת לעשות מעשה. הרופא אישר: הזמן מתאים; הניתוח עכשיו אפשרי.

* * * * * * * * * *

בדרך מבית החולים בכיתי. הרגשות התערבבו בי בסערה, ורגע לפני שהאמבולנס עצר מול ביתי כרתי ברית עם עצמי, עם היקום, עם אלוהים – להיות תמיד אני: לא אעזוב שוב את דרכי, איזון עדין בין ארץ ושמיים, שורשים וצמרות; לא אתרחק שוב ממי שאני; שער האור יישאר פתוח תמיד.

אם היה זה חורף אני בטוחה שקשת מרהיבה הייתה מעטרת את השמיים.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

רגעים

 

אנשים רבים מתמקדים בחשבון הבנק שלהם, מאפשרים לו להוביל אותם בדרכם; אני מתייחסת במידה כמעט שווה גם לחשבונות אחרים: החשבון האישי – נפש וגוף, החשבון המשפחתי והחברתי, ולאחרונה גם זה הקהילתי.

כדי לפרק כבר בתחילת הרשימה הערות לגיטימיות, אבהיר: נכון, אני לא נמצאת במינוס בחשבון הבנק ולכן יכולה להרשות לעצמי לשים לב לחשבונות האחרים, אבל אין לי משמנים בחשבון וגם לא הבטחת קיום לשארית חיי, ואני מכירה רבים במצבי, ובוודאי במצב כלכלי טוב משלי, שאינם בודקים את שאר חשבונותיהם. אני בודקת, וכשהם נמצאים במאזן שלילי – במיוחד זה האישי – אני גם עוצרת ומשנה מיקוד. בתקופה האחרונה, לדוגמה, חשבון הבנק שלי אמנם הולך ומצטמק, אבל אני מטפלת בהקפדה ובתשומת לב בשאר חשבונותיי, העברתי אותם לפלוס, ואני חייבת להגיד: ההרגשה נפלאה.

כסף בא והולך, אך בחשבונות האחרים יש דברים שלא ישובו, והם חשובים – כולנו יודעים – לא פחות מכסף.

* * * * * * * * *

קפה שחור בספל כחול, חתולה לבנה שצבע עיניה שונה – אחת ירוקה ואחת תכולה, שמש עזה שסוף סוף נחלש כוחה והיא יורדת לאטה מעבר לאופק, שעת בין-ערביים רגועה בחצר השקטה. יש רגעים שעצמתם גדולה ממשכם.

* * * * * * * * *

איך קם אדם רוחני? נתקלתי בשאלה הזאת לפני שנים באחד מגיליונות "אור" – כתב עת לתאוסופיה. אינני זוכרת את המקור המדויק וגם לא את ההקשר, אך רגע אחד אחרי כבר הבנתי הרבה יותר. הבנתי, שאם הייעוד שלנו הוא פשוט להיות אנחנו, אבל הדרך להגשמת היעד נראית קשה ולא ברורה, הרי שהיא פשוטה וברורה הרבה יותר – היא מתחילה בכל רגע.  השאלה היא לא "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?", אלא האם אני פועלת על פי דרכי בכל רגע ובכל פעולה: בטון הדיבור, בתוכן הדברים, בתנועות הגוף, באנשים שאני בוחרת להיות בקרבתם, בלבוש, באוכל וכו'.

איך אני קמה? כן. אני מנסה להיות מודעת בכל רגע, ואם בהתחלה המודעות קשה – כי יש הרגלים רבים שאינם באמת שלנו, הרגלים שצריך להסיר מעלינו ולהישאר עם שלנו בלבד – הרי שאחר כך היא הופכת קלה יותר, נקייה ולבסוף פשוט טבעית. מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה? המודעות לכל רגע ממילא תביא אותי לשם!

* * * * * * * * *

שלמה ארצי בונה את הטור השבועי הנפלא שלו ב"ידיעות אחרונות" מקטעים קצרים שבסופם, בדרך כלל, פסקה אחת שמחברת את כולם. אינני שלמה ארצי אך אני אוהבת את דרכו זו, והנה החיבור שלי לקטעים שלעיל: המודעות נמצאת בכל רגע, היא פשוטה ממה שנדמה, מודעות לביטוי של עצמי כחלק מסביבתי; ואם צריך להקדיש לה זמן – גם על חשבון כסף – כדאי.

    שאלה לדיון    

אני מזמינה אתכם לפתוח שולחן, לפתוח דיון משותף, ובמקום להעלות בעצמי את השאלות – אשמח לקבל אותן מכם: שאלות שהייתם שמחים לשמוע עליהן גם את דעותיהם של אחרים. אתם יכולים להעלות את השאלות:

כאן בבלוג (בתגובות)

או בדף הפייסבוק שמלווה את הבלוג

או לשלוח אותן אליי בדוא"ל.

אשמח ואתייחס.

    מילים חמות    

ההמלצה הזו בוערת בעצמותיי, נתקלתי בשיר רק לאחרונה,

בזכותו של גיל בר-און דרך עידו אברהם זילברשטיין מאיר.

פשוט תקשיבו ותראו גם לילדים – בדיוק, בדיוק, כמו שאני, ככה זה טוב !

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג