30.4.2012

להגיע למהות






לפחות שתי עקבות השאיר על אדמתי הסרט "הוגו" מעבר לתנועה המדהימה של המצלמה, שרצה במהירות, בגובה העיניים, לאורכה של תחנת רכבת צפופה, בין שלל דמויות ודוכנים ססגוניים, ולא נותנת לדבר לעצור את תנועתה. "הוגו" –סרט ילדים שמתאים יותר למבוגרים, בבימויו של מרטין סקורסזה, הוקרן עד לא מזמן בבתי הקולנוע. הסרט מציג את סיפורו של נער יתום בן 12 המתגורר בתחנת רכבת בפריז, ומביא דרכו את סיפורו של הקולנוע בראשית ימיו. אבל אני, כהרגלי, לקחתי מהסרט דברים אחרים: "הייתי מכונה מקולקלת ואתה תיקנת אותי", כך אומר אחד מגיבורי הסרט באחד מרגעי השיא שלו, ואני מיהרתי לרשום את המשפט בפנקס הקטן, שתמיד מלווה אותי. זו העקבה הראשונה.

גיבור הסרט מתייחס אמנם למשהו גדול יותר – "מי שאיבד את מטרתו (בחיים) הוא כמו מכונה שהתקלקלה" הוא מוסיף – אבל כולנו מכונות מקולקלות, בדרך זו או אחרת, ומי שמבין זאת דרכו קלה יותר. כבר שנים אני מתייחסת כך לכל מה שקורה לי, אבל המשפט הזה נתן לי מילים ברורות. כשמשהו בי או סביבי מתחיל לקרטע אני עוצרת מיד – או זמן מה אחרי – ומסתכלת פנימה, כמו מכניסה את עצמי לטיפול במוסך: מה נחלש בתוכי? מהיכן מגיע הכעס? מהו מקורו? האם אני באמת כועסת על מי שמולי או שמא אני כועסת על חולשה נסתרת שלי? למה החשש הזה? האם הוא אמיתי? האם הוא "שלי" או שירשתי אותו ממשפחתי? מה מקור העצבנות? אולי זה בכלל משהו גופני? וכך זה ממשיך. וכמו בקול שני שמלווה את הבדיקה העצמית, אני מסתכלת גם על מי שמולי כמכונה שאולי התקלקלה, ומזכירה לעצמי שכנראה זה לא ממש בכוונה ומקור התגובה הוא פשוט בחלק אחד מקולקל, שניתן לתיקון, אם רק נרצה, אם רק נשים לב.

לפני שנים רבות, כשהייתי בכיתה ט' ואולי ח', נעלבתי עד עמקי נפשי מהמורה לספרות, שכל כך אהבתי. האירוע התרחש דווקא באחד הימים שבהם לא הגעתי לבית הספר, עוד יום מני רבים שבו הרגשתי לא טוב, כנראה בשל מחלת הברונכיטיס שממנה סבלתי בילדותי. המורה שאלה בכיתה "היכן שרית?". כששמעה שאני שוב חולה אמרה בפשטות, אל מול כולם, "היא כל כך חולנית", והמשיכה הלאה. חברה שהגיעה לבקר אותי בהמשך היום סיפרה לי על כך, ואני נעלבתי כל כך. "למה היא הייתה צריכה להגיד את זה?" שאלתי בכעס, "למה לפני כולם?" הוספתי בעלבון, "אני חולנית?". עברו ימים רבים, הכעס בער בי לצד הבושה, עד היום אני זוכרת את התחושה, עד שהבנתי שנעלבתי מהאמת. פשוט מהאמת! כן, הייתי חולנית. כן, הייתי חלשה. זה הדבר שכאב לי ולא דבריה של המורה. המורה בסך הכול רצתה להביע את דאגתה הכנה, אבל אני הגבתי כמו דיברה עליי רעה. אירוע זה פקח את עיניי לרווחה, ולמרות שהתרחש לפני שנים אני מביאה אותו כאן כדוגמה כי הוא פשוט, ברור ומדויק, ומדגים היטב שכדאי בכל עת לבדוק היטב את מקור הכעס, העלבון או הכאב, כשאלה מחליטים להרים את ראשם.

כשמודעים לתגובות שלנו ולמקורן או לתגובות של מי שמולנו ולמקור האפשרי שלהן – קל יותר להתמודד עם כל מה שעולה וצף אל פני השטח ועוצר ומעכב, מטריד ומכביד, מעיק ומדיר שינה. לפתע, רוב הדברים מקבלים משמעות אחרת ובעיקר משמעות שניתן להתמודד איתה. עוד תיקון ועוד תיקון, התיקונים נעשים קלים יותר, הבעיות מתרחקות זו מזו, ומתקבל מרווח בחיים, מרווח שמאפשר להגיע לעיקר, למהות – לבדוק מי אנחנו באמת ולהיות אנחנו, בכל רגע ובכל תנועה.

וכך אני מגיעה למשפט השני שרשמתי בפנקסי במהלך הסרט, לעקבה השנייה – "העולם הוא כמו מכונה שלמה, אין חלקים מיותרים, לכל אחד יש תפקיד" – אלה דברי הסרט לקראת סופו, זו גם אמונתי וכך גם מתחברים זה לזה חלקי הרשימה הנוכחית וכלל רשימות הבלוג: אם נתבונן בעצמנו ונכיר את עצמנו; אם נבין שהתגובות שלנו ושל הסובבים אותנו נובעות בדרך כלל מחולשותינו; אם נגיב בהתאם ונחזק את עצמנו – נוכל להגיע לעיקר, להיות עצמנו, ובכך להגשים את ייעודנו ולמצוא את מקומנו הנכון בעולם.


     מילים נרדפות     
כאשר נפסיק להיכנע לצלמנו ולצלם דמותם של אחרים – נגלה את טבענו הייחודי,
נלמד להיות עצמנו,
ונפתח את ערוצינו הקיימים.
(שקטי גווין)


   שאלה להתבוננות   
מתי אני לבד?
מתי אני לבד, בשקט?
מתי אני לבד, בשקט, עם עצמי?

שער: מהות

19.4.2012

המעגל הפנימי








דמיינו. אבן נזרקת חרש אל המים, מדלגת על פניהם בדילוגים קלילים, משאירה אחריה מעגלים בתוך מעגלים, ושקט. המעגלים מייצגים בעבורי את המעגלים שלנו, מהמעגל הפנימי אל החיצוני – משפחה, חברים, קהילה, חברה, והלאה. במעגל הפנימי ביותר, הקטן ביותר – אנחנו יושבים, כל אחד ואחד יושב בלב המעגלים שמקיפים אותו. והמעגל הפנימי הוא החשוב ביותר. ואנחנו – אנחנו המעגל הפנימי, אנחנו החשובים ביותר. זה קשה, נכון? לשים את עצמנו במרכז. זה נשמע לא טוב, נכון? להגיד שאנחנו הכי חשובים. אבל זה חשוב. אתם מסוגלים להגיד את זה?

המעגל הפנימי הוא כמו לב למעגלים שסביבו, וקצב פעימת המעגל הפנימי משפיע על כלל המעגלים. השפעתו חזקה על המעגל הקרוב אליו ביותר, ברורה ואף נראית לעין, אך היא מגיעה הרחק, גם אל שאר המעגלים, גם אל הרחוקים יותר. וגם אם ההשפעה אינה נראית לעין – היא קיימת. קצב הפעימה עובר כמקל שליחים נסתר מיד ליד, ממעגל למעגל, והלאה.

אנחנו חייבים להבין שעלינו להיות במרכז תשומת הלב שלנו, בראש היעדים שלנו. אנחנו צריכים לאזור אומץ ולשים את עצמנו במרכז. זה יהיה טוב לכולם. רק כך נוכל באמת לעזור ולתמוך בדרך הטובה והנכונה ביותר בכל מי שסביבנו, בקרוב וברחוק. אם הבאר הפנימית שלנו תהיה מלאה – נוכל להעביר ממנה הלאה בשמחה. אם נהיה שקטים בתוכנו – נוכל להרגיע את מי שלצדנו. אם נהיה בריאים וחזקים – נוכל לתמוך במי שצריך. אם מחשבותינו יהיו ברורות ורגועות – נוכל לייעץ לאחרים ממקום נקי ומקשיב. אם נהיה שמחים – נוכל לשמח גם אחרים. וכך הלאה. זה לא נגמר.

ברגעים אלו ממש גוזמים בחצר ביתי ענפים גבוהים וחלשים מעץ המכנף הנאה, שמצל על ביתנו בקיץ אך רועד ברוחות החזקות בחורף. רעש הגיזום מקיף אותי מכל עבר, אבל אני בשלי – יושבת מול המחשב וכותבת, כותבת על מעגלים, ומקרינה שקט על סביבותיי, ואולי גם על הגוזמים. למרבה הפלא הם הצליחו להוריד ענפים גדולים וכבדים ולכוון את נפילתם בדיוק אל חלקת האדמה הפנויה ולא אל הגגות או הפרחים שסביב. כשיש שקט בפנים – יש שקט בחוץ?

חשבו על עצמכם מתוסכלים, חשבו על עצמכם כועסים, חשבו על עצמכם עצובים – כיצד זה משפיע על סביבתכם? ועכשיו, חזרו רגע אל שדה הדמיון ודמיינו את עצמכם מסופקים, רגועים, שמחים – האם אתם רואים בדמיונכם את השינוי שחל סביבכם? אני יודעת. אני יודעת שכשאני דואגת לעצמי – לפנימיותי ולגופי – אני טובה לסביבתי. אני רואה – אני רואה את ההשפעה שיש להתנהגותי על משפחתי שבביתי, על משפחתי שבמרחק שיחת טלפון, ועל חברים ומקורבים נוספים, שאפילו אינם מודעים לעבודה הפנימית שאני עושה, ביני לבין עצמי. וכשמישהו לצדי נחלש, אני קודם כל הולכת לחזק את עצמי, ודרכי גם אותו.

מעגלים שנוגעים זה בזה – כך אנחנו. טפלו בעצמכם, טפלו היטב – ותוכלו לטפל עד אין קץ בסובבים אתכם. הרגיעו את המעגל הפנימי ואת המעגל המשפחתי – ותוכלו לצאת גם אל החברה ולסייע גם לה. כל פעולה בסדר הפוך, מהחוץ אל הפנים, לא תשיג את מטרתה ותאבד גם מדרכה ולרוב גם מערכיה. האמת הולכת מאתנו החוצה ומביאה איתה ביטחון, עצמה, אמונה ושלווה, לנו ולסובבים אותנו. עמדו במרכז המעגל ואמרו – קודם אני. נסו זאת.

שער: אמת
 

    מילים נרדפות    
אדם שמתחיל לחיות למען נשמתו הוא כאדם המכניס פנס אל חדר חשוך.
החשכה נעלמת מיד.
(בודהא)


  שאלה להתבוננות  
מה מעיק עליכם?
מה מכביד על מחשבותיכם?
האם זו אמת?

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

5.4.2012

הגיע הזמן לעשות מעשה








כדי לשנות חייבים לפעול. לא מספיק לקרוא, להקשיב למדריך כריזמטי, לשתף או להגיב. מדי יום אנחנו מקבלים – בדוא"ל, בפייסבוק, מכל כיוון כמעט – מצגות עם ציטוטים חכמים וציורים מופלאים, סרטונים מעוררי השראה או אמרות מרגשות. רוב האנשים מהנהנים בראשם ואומרים בשקט או בקול: "זה יפה, חכם, נכון כל כך". הם לוחצים על "אהבתי" או מעבירים הלאה, וחוזרים מיד אל אותה הנקודה שבה היו רק רגע לפני. אבל כדי לשנות צריך לעשות, משהו ממשי, משהו מוחשי. הפעולה לא צריכה להיות כרוכה בהכרח במעשה גדול ומשמעותי, היא גם לא צריכה להיות מלווה ברעש ובצלצולים. את השינוי אפשר להתחיל בפעולות קטנות, אפילו פנימיות, אך הן חייבות להיות אמיתיות, עקביות, מודעות. כדי לשנות חייבים לפעול – לכל אחד מאתנו יש משהו שכדאי לו לשנות בחייו, בדרכו, ואין סיבה עוד לחכות.

"גיליונות" הוא שמו של מפעל חייה של פרופ' נחמה ליבוביץ'. לא הכרתי את פועלה של נחמה ליבוביץ' ואני מתוודעת אליו רק בשבועות האחרונים בזכות הספר "נחמה" שמגולל את סיפור חייה, ספר שכתבה חיותה דויטש. "גיליונות" הוא מפעל נדיר ויוצא דופן שנחמה ליבוביץ' הגתה וביצעה: הפצת עלונים ובהם שאלות עיון ומחשבה בנושא פרשת השבוע. במשך שלושים שנים התמידה נחמה בכתיבת העלונים ובשליחתם – באמצעות דואר רגיל – לכל המעוניין בכך. במהלך קריאת הספר אני נתקלת שוב ושוב בדברים מעניינים רבים, שמושכים את תשומת לבי, מרגשים ומעוררים מחשבה, ובעיקר בדברים שמשמשים לי דוגמה. אחד המרכזיים שבהם, בעבורי, הוא שיטתה של נחמה: בגיליונות שכתבה לא היו דברי הסבר אלא רק שאלות, רק שאלות ללא תשובות – שאלות שמכוונות לחשיבה עצמאית וחוקרת. שאילת השאלות הייתה מהותית מאוד לדרכה של נחמה. הקוראים שלחו אליה את תשובותיהם והיא הגיבה בכתב לכל אחד ואחד. בהמשך, ורק בעקבות בקשות שקיבלה, החלה נחמה לצרף לגיליונות גם עלוני הדרכה שכללו רמזים וכיוונים לפתרון.

כמה יפה זה רק לשאול שאלות. כמה חכם לעורר כך לפעולה. זו דרך נהדרת ומופלאה שמחייבת לנוע, לחשוב, לחקור, לעשות. אם רק היה לי אומץ – הייתי פועלת כך גם אני. אבל כנראה שיש עוד דרך שאני צריכה לעבור עד שיהיה בי העוז להפיץ רשימות שיש בהן רק שאלות. ועד אז, אם לא רשימה שלמה, להלן פסקה אחת שיש בה שאלות.

מה אתם עושים?
מה אתם עושים כדי להתבונן על חייכם, בעקביות?
מה אתם עושים כדי להתבונן על חייכם בעקביות ולאתר את נקודות החולשה, את הדברים שכדאי לשפר, בעיקר פנימה – בתוך עצמכם?
מה אתם עושים כדי להתבונן, לאתר, ולשנות את מה שצריך, בהתמדה ובעקביות?
מה היא הדרך שלכם? כיצד אתם מתחילים את התנועה?

הרשימה הנוכחית יכולה להתאים לרוח המחאה החברתית שעוטפת אותנו בחודשים האחרונים. אפשר לקחת את הרשימה – כמו שהיא – ולכוון אותה להנעה במעגל החברתי. אבל, למרות שאולי עוד אעשה זאת, לא לכך אני מתכוונת כאן. אני כותבת ושואלת עלינו – על עצמנו, על המעגלים הראשונים שלנו – אני, משפחתי.

לכל אחד מאתנו יש משהו שכדאי לו לשנות בחייו, בדרכו – כדי לשפר את איכות חייו, כדי למצות אותם טוב ונכון יותר, כדי לממש את עצמו, כדי להיות מאושר. אבל כדי לשנות צריך לפעול, לעשות, ממש. בסוף השבוע האחרון כתב יאיר לפיד על החירות, ש"היא הדבר שקורה לך כשאתה מתייצב מול המציאות בלי למצמץ, ואומר לעצמך שהגיע הזמן לשנות אותה... בעצם היום הזה." ערב חג הפסח מתאים להגיד שגם צעד קטן יכול להתחיל את יציאת מצרים הפרטית שלנו, וש"לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" (פרקי אבות א', י"ז). כן. הגיע הזמן לעשות מעשה.

   מילים נרדפות   
כשאתה אוחז בידית הקטנה של מזוודה גדולה, אתה אוחז במזוודה כולה.
כשאתה עושה מעשה התחלתי קטן להגשמת רעיון גדול,
אתה כבר אוחז בהגשמת הרעיון כולו.
(גיל חורב)


     שיר לחג     
לכבוד החג ובמקום המדור "שאלה להתבוננות" (שאלתי מספיק לפעם אחת) –
בחרתי לצרף קישור לשירה היפה כל כך של שירה גולן "האדם והאור".
(מילים: גלילה אוהבת ציון)
מומלץ.

את הרשימה הבאה אפרסם אחרי החג,
לחג שמח ומבורך.


שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג